ברוכים הבאים, גאסט
  • בלאט:
  • 1
  • 2

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות 7050 באזוכער

עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 12:52 #2893

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
מיר ווילען דא עפענען א נייע נושא, וואס באמת ווערט עס ארויס געברענגט דא און דארט אופן פארום, אבער פארט, גלייב איך אז א ספעציעלע נושא אויף דעם קען שטארק ציניץ קומען פאר דעם ענין,

מיר רעדען דא פון אינגעלייט וואס האלטען זיך אינמיטען/אנפאנג ריקאווערי, מיא ווייסען שוין פינעם הענט בוך, אז די איינציגסטע וועג, איז אנטלאפען פון טריגער'ס, מען זאהל זעהן ווי ווייט מעגלעך זיך נישט צי באגעגענען מיט טריגער'ס, ווייל נאכען באגעגענען איז זייער שווער זיך צי שלאגען פנים בפנים, מיט אינזער אלטער נעראישער בחור,

למעשה ווען מען זעט א אום געראכטענע זאך, וואס מען האט נישט געקענט אויסמיידען, אדער סיי וועלעכע אנדערע טריגער וואס מיר האבען זיך נישט אריין געברענגט דערון מיט אינזער הענט,
וואס איז די עצה עס בטל צי מאכען, עס איז דא די באקאנטע סגולה פונעם הייליגען ר'ר' אלימלך צי זאגען דעם פסוק הכנעני החיתי וכו,

לאמיר הערען וואס מיר האבען צי זאגען אויף די נושא וואס'ערע זאכען עס האט אינז געהאלפען בטל מאכען די תאווה,
זיכער דארף מען דאס גלייך אוועק ווארפען, אבער טיילטס מיט מיטן עולם עצות, פאטענטען, וואס קען בייהילפיג זיין פאר יעדן,
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: י"ד אלול התשע"א 13:04 דורך קול דודי.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 13:00 #2894

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
איך וועל זיין דא דער מתחיל,
איך זאג עס נאך פון איינעם וואס האט עס שוין געברענגט אופן פארום, בשם איינער וואס שרייבט אויפן ענגלישן פארום,
אז ווען ער זעט א פרוי און עס געט אים א קיצל, הייבט ער איר אן אנציווינטשען,
דער אייברשטער זאל איר געבען געזינט פרנסה נחת א.א.וו.
דעמטלטס ווערט די פרוי איבער געדרייט פון א תאווה צי א פלענער מענטש,
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: י"ד אלול התשע"א 13:05 דורך קול דודי.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 13:06 #2895

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
זאג/טראכט
ווילסט יעצט צפרידען שטעלען דיין תאווה, דאן געב עס נישט נאך, (מרעיבו שבע)
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 13:08 #2896

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
האלטען און טאש א בילד, וואס קען עכט פארעקלען, עס ניצען על כל צרה שלא תבא.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: י"ד אלול התשע"א 13:11 דורך חזק חזק.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 13:09 #2897

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
זיך גוט איינחזרן די קה ריבון ניגון אויסעווענדיג,
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 14:24 #2898

  • שטייג העכער
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1301
  • האט שוין געלייקט: 1 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 3 מאל
  • קאָרמא: 1
אנהייבן טראכטן פון גאר א אנדערע אינטערסאנטע נושא/ בילד וכדומה. אויך העלפט די קנעפל הויזן עצה, סקען זיין רבי ר' אלימלך האט דאס געמיינט. אפשר.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 15:08 #2901

  • levy yitzchok
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 593
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 1 מאל
  • קאָרמא: -1
zugg

dee romainerr poyerr

afiileh azz dee vest ir hubbin

vest de nisht zayn happy

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 17:29 #2926

  • שיר השירים
  • OFFLINE
  • שר החמישים
  • מעלדונגען: 94
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 0 מאל
  • קאָרמא: 0
מיין שכל פארשטייט נישט געהעריג די עצה פון געבן ברכות - די זעלבע מיט האבן א בילד וואס פארעקלט איינס אדער צוויי מאל וועט עס העלפן און דעציט - די בעסטע עצה פון ערפארונג - פון מיר און פון מיינע חברים - פארשטייט זיך אז מען האט שוין חתונה געהאט - טראכטן פון די שיינקייט פון די ווייב וכו' אדער האלטן פיקטשער פון די אייגענע ווייב  איך וויל עס מער ארויסברענגען אבער דאס מוז זיין אויף א פלאץ ווי בחורים וכדומה האבן נישט קיין צוטריט..אי"ה ביי די קומענדיגע געלגענהייט.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 17:38 #2927

  • levy yitzchok
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 593
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 1 מאל
  • קאָרמא: -1
de bruchis helft farr meer oich nisht

ess layygt aran lebbedigkite in a groisseh dolly

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ד אלול התשע"א 18:04 #2933

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
איך מיין אז א אלע עצות אויב ניצט מען עס בקביעות פארלירט עס די כח, מען דארף האבען אלע עצות
אפשר א אלבום און טאש,
1) א פיקטשער פון א טויטע קאץ מיט אלע פיטשפקעס,
2) א פיקטשער פון א נארוואס פרישע קבר מיט די אריין געשטעקטע האלץ, אויף געשריבען אויפן האלץ דיין נאמען,
3) פיקטשער פון דיין ווייב (שיר השירים)
4) א צעטל פון אלע קורצע ממרא'ס וואס קענען העלפען, ווי למשל,
ווילסט יעצט צפרידען שטעלען דיין תאווה, דאן געב עס נישט נאך, מרעיבו שבע (עבודת הבורא)
דער אייברשטער זאל איר געבען געזינט פרנסה נחת א.א.וו.
אפילו די וועסט איר האבען וועסטו נישט זיין העפי, (רבינו לוי לצחק)
5) פיקטשער פון די די קנעפל הויזן (שטייג העכער)
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ט"ו אלול התשע"א 18:14 #3049

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
מיר ווילן בעטן שיר השירים זאל ווייטער ממשיך זיין


www.guardyoureyes.org/forumyid/index.php?board=1.0

מיר ווילעו הערן וואס איר זאגט וועגען די נושא,
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ט"ו אלול התשע"א 18:17 דורך למד גימל.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ט אלול התשע"א 16:09 #3231

  • לא יכרע
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1642
  • האט שוין געלייקט: 23 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 21 מאל
  • קאָרמא: 0
איך האב געזען אמאל א עצה, איך געדענק נישט וואו,
אז ביי יעדע נסיון פון א לאו זאל מען ארויסזאגן די לאו מיטן מויל דארט ווי ס'שטייט אין די תורה,
אויף אונזער פאל איז עס, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות כ' אלול התשע"א 13:47 #3281

  • שיר השירים
  • OFFLINE
  • שר החמישים
  • מעלדונגען: 94
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 0 מאל
  • קאָרמא: 0
יעצט איז זייער ביזי איך וועל פרובירן בקרוב אי"ה

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות כ' אלול התשע"א 15:06 #3286

  • שיר השירים
  • OFFLINE
  • שר החמישים
  • מעלדונגען: 94
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 0 מאל
  • קאָרמא: 0
ווער עס וויל א גוטע קונטרס עצות וכדומה - עס הייסט יצר התאווה וכבישתו- עס איז נישט אוועק צו מאכען עס איז דא דארטן 32 גוטע עצות געדאנקען צוקער זיס- יעדער קען עפעס ארויסנעמען דערפון - די ארויסגעבער איז א באקאנטער מחבר ספרים הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

שיקט'ס א אי מעיל צו
This e-mail address is being protected from spambots, you need JavaScript enabled to view it

אין מיר וועלן עס שיקן פאר אייך  אי"ה

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות כ"א אלול התשע"א 18:16 #3493

  • בעל תשובה
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1781
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 1 מאל
  • קאָרמא: 1
די אלע עצות זענען איבער צו דרייען די מחשבה צו אן אנדערע נושא און אוודאי איינער וואס האט חיות פון בענטשען אידען ווערט געהאלפן פון געבן ברכות איינער וואס האט א געפיל צו א טויטע קאץ מיט אלע פיטשעווקעס ווערט געהאלפן פון דעם מען דארף זיך פאראויס אנגרייטן אז מען וועט גלייך טוישן די מחשבה און אריין לייגן אין עפעס גאר אנדריש און עס איז כדי צו האבן אפאר גוטע עצות אין טאש און ווייטער וועט שוין אונטער קומן נאך און נאך דער געדאנק איז אריין צו לייגן די מחשבה אין אן אנדערע זאך וואס מען האט ליעב. און אוודאי אז מען שפירט א טעם און א פסוק חומש איז דאך אוודאי כדאי צו פאלגן די דברים יקרים חוצבים להבות אש פונעם נועם אלימלך זי"ע ועכי"א וכדו' און טוהן די עצות.

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות כ"ב אלול התשע"א 17:20 #3571

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
מיר ווילן אפגעבן א גרויסן ישר כוח פאר הרב שיר השירים פארן ברענגען דעם קונטרס יצר התאווה וכבישתו מיר וועלן דא ברענגן פון די 32 עצות יעדן טאג א אנדערע עצה


עצות והדרכות מעשיות, היאך להיחלץ - ולפחות להתיש את יצר התאוה התוקף
#1


הנתיב הראשון - נתיב ה"רצון"

התנאי הראשון לנצחון הוא הרצון לצאת מהחטא, כענין "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע", והוא כפשוטו ממש, שיעלה רוגז בלבו על יצרו הרע היאך מובילו לבאר שחת להדיחו מהעולם הזה ומהעולם הבא.

מהעולם הזה - כידוע, שאלו החוטאים בחילול קדושתם סובלים הם מעצבות וחוסר סיפוק ולפעמים אף מדכאון, ובפרט כשמרבים המה לחטוא בחטא נורא זה עלולים המה לבוא למחלות שונות ומשונות, ויחדנו לזה נתיב לעצמו - נתיב השלושים ואחד.

וביותר מהעולם הבא - שהרי זהו חטא מהחמורים שבתורה כמבואר בשו"ע "אבן העזר" (סימן כ"ג סעיף א') אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ועוד שם (בסעיף ב') אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא העושה זה - בנידוי הוא יושב, ועליהם נאמר "ידיכם דמים מלאו" וכאילו הרג את הנפש.

ובפרט יתבונן שכל העליות והירידות של האדם תלויים במצבו בענין זה של הקדושה. כל העצלות והכבדות וחוסר החשק והסיפוק מתורה ותפילה, מקורו נובע מפגם חטא זה, הנגוע בחטא זה לבו בל עמו לחשוק ולטעום טעמה הטוב של התורה וקרבת ה' לחזות בנועם קרבתו, טעם של כסופין ועריגה ממנו והלאה, ולעומתו זה השומר עצמו מחטא זה לבו פתוח לתורה וליראת ה', מרגיש הוא בנועם ומתיקות התורה, לבו נכסף ועורג לא-ל חי להרגיש טעם טוב ומתוק בתפילתו והרי הוא בבחינת "חי מרגיש".

וכשיחזק בעצמו את הרצון לצאת מחטא זה ולא ישלים עם מצבו, ובתקיפות הדעת ירגיז עצמו בעצמו ויראה ביצרו הרע כאוייב ועושק, בכאן תחילת הדרך למלחמה עם יצרו ועתידו בידו של זה הלוחם - לנצח.

ועוד דרכים לחזק הרצון לצאת מחטא זה יבוארו בפרקים הסמוכים.

וראה ב"נפש החיים" כוחו של רצון (שער א' פ"ו בהג"ה)

כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו, וכו'.

וע"י קדושה זו והאור המקיף הנמשך עליו, הוא דבוק כביכול בו יתברך. גם בחייו, וכו', וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי גמר המצוה האור מתחזק יותר וירים ראש העליון, ועל זה אמרו הבא ליטהר מסייעין אותו, גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון. אין מקום ליצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצוות.

הראת לדעת מה כוחו של הרהור, שכבר בעלות ההרהור על לבו משתדר הדבר לשורש נשמתו שבשמים ממעל [כידוע מהאר"י הק' ועוד, שאין האדם אוצר בתוכו אלא ניצוץ נשמה, ואילו שורשה הוא בשמים ממעל], ואז יורד שפע קדושה משורש נשמתו לניצוץ נשמתו שבתוכו לסייעו לגמור המצווה.

והוא ענין הרצון המבואר לעיל, שככל שיגביר האדם את רצונו, להיותו מודע שבזה תלוי תכליתו שהוא דביקותו בה', כמבואר ברמח"ל שזה תכלית עבודת האדם, להיות דבוק בה', וכשיבין שהתנאי הבסיסי לכך הוא שמירת עצמו מחטאים ובפרט מחטא הנ"ל שמכחיש את הדבקות, ובכך יגביר רצונו להיות עז למאד להתחרט על מעשיו ולתקנם, בכך ישודר רצונו התחתון לשורשו שלמעלה לסייעו ולחזקו ליישם את רצונו.

והיותר נכון לומר, שבנתיב זה הראשון ביארנו שהצעד הראשון הוא לעורר את הרצון לרצות, דהיינו שבכלל יהא לאדם רצון לרצות, אולם עדיין יש לבאר הדרך לחיזוק בהתמדת הרצון לבל ינוח וישקוט עד שינצח, וזה יתבאר בנתיבים הבאים בס"ד.

ומכלל "הרצון", הוא שיתלהב ויחשוק להיות גבור המנצח וכובש את יצרו, ויחזק בלבו השאיפה והחשק לידבק במעלות הצדיקים כובשי יצרם, עד שיביאהו רצונו ושאיפתו לקבל עליו החלטות וקבלות ללא וויתור ופשרה, ולקבל עליו להיכנס במסירות לתיקון עצמו בזה, והוא כמו הרוצה להתעשר אם לא שירצה ברצון חזק להתעשר, רחוק סיכויו להיות עשיר, לכך יתבונן בנחיצות חומרת ענין הקדושה, מה שיביאהו לרצון להיכנס בכל העצות שישנם בחז"ל והובאו לקמן לקיימן ולהיות מנצח.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ט' כסלו התשע"ב 13:33 דורך .

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ז' תשרי התשע"ב 17:45 #4324

  • בעל תשובה
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1781
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 1 מאל
  • קאָרמא: 1
נו ווי איז די המשך?

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ז' תשרי התשע"ב 18:00 #4333

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#2
הנתיב השני - נתיב השכר


ידיעת השכר המיוחד לשומר עצמו מחטא ובפרט מפגם הקדושה ועומד בנסיונות הסובבים אותו, הוא נתיב הצלה מרווח כדי להינצל ממים הזדונים השוטפים ובפרט בימינו.

ובמעט אשר נכתוב כאן יתבונן בשכר השומר עצמו מחטא, וישמע חכם ויוסיף לקח לעיין עוד בספרים הקדושים בענין שכרו של הנוטר בריתו, ובפרט בספר "טהרת קודש" אשר הפליא לעשות לקבץ כעמיר מזוהר ומדרשים את שכרו של הנוטר ברי"ק, ויותר מאשר אכתוב כאן יש לפניכם שם פי כמה וכמה הפלא ופלא.

ונביא כאן כמה גרגירים מדבריו הקדושים והרוצה יעיין בדבריו באריכות ובמקורות.

שלושה הקדוש ברוך הוא משתבח בהן בכל יום; רווק הדר בכרך ואינו חוטא וכו'" (פסחים קיג). גמרא זו נאמרה לפני למעלה מאלפיים שנה, שאולי מה שנחשב אז לחוסר צניעות - נחשב צניעות בימינו, ועל אז נאמר, שרווק הדר בכרך ואינו חוטא - רווק פנוי שבאפשרותו לעשות כחפצו, אלא שמתוך יראת השמים שבו נמנע מלחטוא - זוכה שהקדוש ברוך הוא משתבח בו בכל יום. בכל יום מתפאר בו הקדוש ברוך הוא לפני הפמליא שלו: ראו איזה גיבור יש לי בעולמי. ואם מחמאה זו נאמרה כבר אז - מה היום? אפשר משתבח הקדוש ברוך הוא בנסיונות של ימינו לא רק ברווק, אלא גם בזקן, ולא רק בכל יום, אלא בכל שעה ושעה.

הרואה דבר ערווה לפניו ואינו זן את עינו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה (מסכת "דרך ארץ זוטא"). וידועה מימרת ה"שומר אמונים", מהו שנאמר 'זוכה ורואה' ולא יזכה ויראה? אלא הכוונה: זוכה בהווה. לא רק בעתיד.

וכבר הזכרנו בנתיב הראשון מה שמובא בספרי המקובלים כי גוף האדם אוצר בתוכו רק ניצוץ מנשמתו, אולם שורש נשמתו בשמים ממעל, וככל שטהור וזך הוא במעשיו למטה, הרי שמשתדר הוא מניצוץ נשמתו לשורשו העליון פועלו וזכותו, וכתמורה נשפע עליו משורש נשמתו לניצוץ שבגופו שפע התלהבות, מתיקות וערבות מתורת ועבודת ה'.

ולכן, ברגע שמהלך אדם בשוק ורואה דבר ערוה לפניו ונועץ עיניו בקרקע - זוכה ורואה פני שכינה. זוכה עתה שהתגברות זו משתדרת מניצוץ נשמתו תכף לשורשה שלמעלה, וברגע זה נשפע עליו משורש נשמתו שפע אלוקי ואור השכינה, ואף שאין מרגיש בכך תיכף, אולם יראה מיד שתורתו ותפילתו הם באופן אחר מעולה יותר.

אם כן תתבונן, שברגע זה שדבר ערוה לפניך, ומצד אחד יצרך הרע מסיתך להסתכל, תתבונן בשכר עברה והנאתה לרגע כנגד הפסדה - שבכך אתה מפסיד הארת זיו השכינה כבר כאן - בעודך בעולם הזה - שיאפשר לך להרגיש נועם עצום במשך כל ימי חייך.

[יש להזכיר, שהרב הגאון הרב זילברשטיין שליט"א מספר, שזכה לשמוע פעם דבריו של הקדוש "שומר אמונים" זצוק"ל שאמר, היות ואמרו חז"ל "כל הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עיניו ממנו זוכה ורואה פני שכינה", אם כן, כיון שברגע זה נמשך עליו אור השכינה, מסוגל זמן זה להתפלל ולבקש בקשותיו הנצרכים לו בעוד עיניו למטה וגובר הוא על יצרו. רגע זה מסוגל לקבלת כל בקשה. ואני הכותב שמעתי מכך מעשים מופלאים לאמיתת שמועה זו, ואכן בדוקה ומנוסית היא להמשכת שפע רוחני או גשמי].

אם כן, אתה המהלך ברחובה של עיר ונסיון דבר ערווה לפניך תתרכז בשתי התבוננויות אלו:

א. ברגע זה - או שתזכה שהקדוש ברוך הוא יתפאר בך בכל הפמליא שלו, או שיתאכזב ממך ויתמלא צער ועיגום ממך.

ב. ברגע זה של נסיון ממתינים משמים במלוא חופנים שפע אור אלוקי להעריף עליך. תתבונן! או שתזכה שיהא נמשך עליך שפע אלוקי ואור השכינה לעלות מעלה מעלה, או שתפסיד את הכל.

וכן עוד מימרות כיוצא באלו, לשנן ולשנן, כי העיקר הוא לשנן מאמרי חז"ל ולחזור עליהם ולפתח אותם עד שיכנסו פנימה ללב.

וכידוע שגם בעולם הזה נמשך על הזהיר בקדושתו ושמירת עיניו שמחה וסיפוק, אהבת התורה תקועה בלבו, בה ישגה ויתמיד תמיד, חכמת התורה נכנסת בקרבו, אם זה בעיון אם בבקיאות ואם בזכרון טוב, וכל העונג להתנעג על התורה תלוי בזה, ככל שישמור קדושתו ירגיש בטוב טעמה של תורה ויהנה מאורה.

וכמו כן התענגות בתפילה תלוי בזה, להרגיש נועם ה', עריגה וכיסופין והשתוקקות לה', והתפילה מתוקה לו עד שאינו יכול להפרד ממנה מרוב עונג, כידוע אצל אלו השומרים עצמם ועומדים ברוב נסיונות, וכן מובא בזוהר הקדוש (בשלח ס"א ע"א) שהנוטר ברית זוכה לדביקות בה'.

וכמו כן מזלו עולה, וממשיך ברכות והשפעות לו ולכל בני ביתו כמובא בזוהר הקדוש (וישב קפ"ט ע"ב).

ועוד זוכה לרפואה מכל תחלואיו בגוף ובנפש, וכידוע שעיקר בריאות או חולי הנפש תלוי בזה, וכן מובא בזוה"ק (בשלח ס"א ע"א).

ועוד, אין לך מי שזוכה לתואר "צדיק" אלא הנוטר ברית (זוה"ק בראשית נ"ט ע"ב) ועוד, זוכה לבנים צדיקים, זוה"ק (שם קס"ב ע"א).

ועוד, אין שום מלאך ומזיק יכול להתקרב אליו במותו (זוה"ק בראשית ח' ע"א). ועוד זוכה להינצל מחבלי משיח שכידוע מי ומי שינצל מהם, אפילו רבי יוחנן ועולא פחדו מימים אלו ואמרו ייתיה ולא אחמיניה, והנוטר בריתו ניצל מפורענות וממידת הדין בימים אלה ("תיקוני זוהר" נ"ד ע"ב).

יזכה לתחית המתים, ובו יתחדש העולם לאחר התחיה באלף השביעי. (זוהר הק' שמות נ"ז ע"ב).

זוכה למלכות, ומסביר בספר טהרת קודש (במעלה כח), שמלכות הכוונה שיהיו דבריו נשמעין ומקובלים, וכגון אצל אנשי קהילתו, אנשי ביתו, ויהא כמלך בעירו. והוא מהזוה"ק (בראשית צג ע"ב).

שער הצדיקים אשר יבואו ויכנסו בו לעתיד, לא נסגר בפניו וזוכה ליכנס בו (תיקוני זוהר סה ע"א).

לא ימות ע"י מלאך המות, אלא מת מהתגלות השכינה עליו ובכך יוצאת נשמתו (תיקוני זוהר סו ע"א).

זוכה להרגיש קדושת ה', וקדושת שבת קודש בהרגשה של עריגה וכיסופין לה', ומתעלה ברגשות מעונגות נפלאות (תיקוני זוהר סט ע"א).

ניצול מעין הרע, וכידוע מהגמרא שתשעים ותשע אחוז מתים מעין הרע וקשה להינצל ממנה, וזה הנוטר בריתו ניצל משונאים ומעין הרע תיקוני זוהר (נח ע"א).

ניצול מחיבוט הקבר, וניצול שגופו אינו חוזר להיות עפר (תיקוני זוהר י' ע"ב).

זוכה למידות טובות, זוכה לזכות את הרבים שאין מעלה כמעלתו, דבריו נשמעים (שם טה"ק מעלה ע"א ע"ב).

זוכה לאמונה שלמה בה', והוא מתנה גדולה שמסתלקים ממנו כל הספקות והבלבולים ואמונתו זכה וברה בה' (זוה"ק צז ע"ב ב"סתרי תורה" שם).

זוכה להרגיש יראת ה', זוכה לשמוח בה', והינו מושגח בהשגחה פרטית לשמרו - יותר מכל בני העולם (טה"ק מעלה עז, עח, עט).
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ט' כסלו התשע"ב 13:34 דורך .

בעניין: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ז' תשרי התשע"ב 18:06 #4339

  • בעל תשובה
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1781
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 1 מאל
  • קאָרמא: 1
יישר כח יישר כח

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ה' חשון התשע"ב 15:58 #5405

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#3

נתיב השלישי - נתיב העונש

כתב מרן ה"סטייפלר" זצוק"ל במכתבו לבחור הסובל מירידות בעניני קדושה עצה ללוחם להתגבר על יצרו להתבונן בעונשי החוטא, ואלו דבריו:

אבל יראת העונש, כשקבוע בלבו שענש יענש ויהיו לו צרות גדולות ונוראות מחמת העוון, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא, אם בגלגול שני, מכל מקום הוא עצמו מקבל עונש רע ומר על כל דבר פשע - ידיעה זו בכוחה לעצור גם בהתגברות התאווה שאז הוא בגדר איש מגושם, דמכל מקום גם איש פשוט מאד מפחד מצרות נוראות ומכאובים רעים.

וזאת לדעת - יראת העונש חייב שתקדם לכל עבודה בעבודת ה', כי מבלי יראת העונש האדם מנהיג עצמו בהפקרות.

והנה זו עצת הגמרא: (ברכות )

"אמרו בלבבכם, על משכבכם, ודומו סלה", לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה - אמרו בלבבכם, נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע - על משכבכם, נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה - ודומו סלה.

הרי שעצת יזכור לו יום המיתה היא העצה המועילה ביותר מכל העצות, שאם לא הועילו המה תועיל עצה זו.

ובוודאי הכוונה יזכור לו יום המיתה היינו עונשי הנפש הקשים מנשוא לאחר פטירת האדם, שכל עונשי עולם הזה ביסורי איוב אינם עולים לשעה אחת בגיהנם כמובא ברמב"ן בהקדמתו לספר "איוב".

והוא ענין "החרדה מסלקת את הדמים", פחד העונש וחרדתו מסלקים את רתיחת הדמים מהתאווה.

וגם בענין זה הפליא מאד הרב "טהרת הקודש" לבאר גודל העונש והפגם שמקלקל ומזיק לעצמו החוטא בברי"ק בעולם הזה ובעולם הבא, וכל הרוצה יעיין שם בדבריו.

וכמובן שבכלל עונשו של זה - שמפסיד הוא את כל המעלות שהזכרנו בנתיב השני, ומה יש עונש גדול מזה שהאדם בחטא זה מרוחק מה', מרוחק מהתורה, וכל עבודת ה' עליו למשא כבד, נטול חשק ורצון מכל דבר שבקדושה, והרי זה הפסד לנצח.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ט' כסלו התשע"ב 13:36 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ה' חשון התשע"ב 18:27 #5515

  • בעל תשובה
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1781
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 1 מאל
  • קאָרמא: 1
יישר כח ווי וואנט מאר

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ח' כסלו התשע"ב 22:22 #6735

  • ריינע איד
  • OFFLINE
  • שר המאה
  • מעלדונגען: 176
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 3 מאל
  • קאָרמא: 0
מען קען אויך טראכטען וויאזוי זי גייט אויס זעהן 40 יאר פון היינט

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ט' כסלו התשע"ב 13:26 #6744

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#4

הנתיב הרביעי - נתיב הקנאה

עוד עצה נפלאה המועילה ביתר שאת ויתר עוז להחלץ מכבלי היצר היא ללמוד מדרכי הצדיקים שכבשו יצרם, על מנת לקנאת - קנאת סופרים במעלתם ובאהבת הבורא אותם, לעיין בהנהגותיהם המובאים ב"ה בימינו בשפע גדול במגוון כל החוגים וקהילות הקודש המספרים על גדולי ישראל שחיו בקרבם, ומכך יבין גם דרכי הלחימה ביצר, ובודאי שמכך יבוא לקנאת סופרים לחמוד להיות כמותם. או להיות מתקרב אליהם כאשר יוכל.

ובאמת עצה זו הביאה הרמח"ל זצוק"ל בספרו "דרך עץ חיים" ושיבחה וקילסה לעצה זו במאד מאד, והנה לך לשונו:

הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממנו: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה? ומה יהיה סוף עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה, ופריה רב - שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי.

ויבקשם בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו ע"ה? מה עשה דוד משיח ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו! אז יתורו מחשבותיו לדעת באיזה מצב הוא נמצא ועומד לפי הנרצה: בדרך אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולם המה, ואם אין? ואם רב ממנו כח היצר ולא יכול לדין עם שתקיף ממנו?

כלל הדברים, האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאד להגיע לשלימות, והאדם החושב על זה קרוב אליה מאד.

וכאן יפעיל האדם את תכונת הקנאה שבו, לראות צדיקי וקדושי עולם היאך היו נאמנים לה', ומה הגיע אליהם בשביל כך.

ויקנא כמו כן בחבריו וידידיו שהוא מכירם, שכן הקנאה תפעל יותר בקרובים אליו, כי בכך לא ישיאנו יצרו לאמר: אכן היו פעם צדיקים וקדושים דור דור ודורשיו, אולם היום אנו בשפלות הדורות וכו', אלא יראה ויתבונן בחבריו שגדלו עמו, והינם מבני דורו, היאך בעמלם השיגו קרבת ה', יראה התלהבותם ולהיטותם בתורה ובתפילה. ויבין שכל זה זכו בעבור שקידשו עצמם.

וכמו כן יתבונן אם בעולם הזה נכבדים המה, וקדוש קדוש יקרא להם, על אחת כמה וכמה גדול יהא כבודם לעתיד, וכמו כן הכאב לעתיד שיהא לו מכוויתו מחופתם יהא כואב למאד, לפי ששם בעולם האמת העונגים והכבוד אינם שווים לכבוד והעונגים של עולם הזה שכולו הבל הבלים, ושם הקנאה היא קנאה עד אבדון תאכל, כמבואר במסילת ישרים (פ"ד).

ויצייר לעצמו היאך לאחר מספר של כמה עשרות שנים כבר הוא וחבריו בעולם האמת, ושם בישיבה של מעלה נהנים חבריו שקדשו עצמם מזיו השכינה, והוא צועק וצווח :"פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה", גם אני רוצה ליכנס לחברי וידידי אלו שחיינו יחד בדור אחד, חברים ואוהבים היינו, תנו לי גם ליכנס אליהם להנות מזיו השכינה כמותם, ואז יענו לו: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", אין לך רשות ליכנס שם, אחר ששער זה אין נפתח אלא לחבריך הצדיקים שנזהרו לשמור עצמם מהחטא, נתבונן, הלא אז ינהם באחריתו, יצרח ויבכה ללא תנחומים.

מי ינחמנו לזה? מי יביט בעוניו של זה? הלא ישיבו לו: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח...

היש כאב כמכאוב זה, הלא זה כאב עמוק שאין לשערו, זהו כאב קשה יותר מהגיהנם, זהו כאב לנצח נצחים שלא ניתן לתיקון, כמובא בספר "העיקרים" שעיקר מהות הגיהנם הוא החרטה העמוקה מראיית הנפש לעתיד את גודל הפסדה.

ולכן "איזהו חכם הרואה את הנולד", החכם צופה מראש את גודל החרטה והכאב שצפוי לו ונשמר מכך.

וזהו כוונת ענין חשבון הנפש המבואר בדברי "דרך עץ חיים" לרמח"ל, שישב עם עצמו ויצייר לעצמו בציורים מוחשיים היאך תבואהו קנאה שאין לה תקנה, ולעומתה יצייר הכבוד והעוז שיש לצדיקים לעתיד לבוא, להיות זוכה לישב במחיצת הקדושים בעולם הבא אשר קורת רוח שם אין לה משקל בכל עונגי עולם הזה על כל גווניהם גם במשך אלף שנה.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ט' כסלו התשע"ב 13:39 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ט' כסלו התשע"ב 13:27 #6745

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
אנטשלדיגט פארן מפסיק זיין, איך ברענג דא אראפ פונעם היינטיגען אימעל גענימען פון האנט בוך

עס איז פאראן א ווערטל, "די ערשטע בליק איז אויפ'ן באשעפער'ס חשבון, די צווייטע איז אויף אונז". אמת, מיר קענען זיך נישט העלפן אויב מיר האבן געזען עפעס וואס טריגערט, פערצופאל אדער אומגעראכטן, עס איז נישט געווען אין אונזערע הענט דאס צו פארמיידן. אבער די צווייטע בליק, דאס איז שוין יא אונזער אחריות. אויב מיר געבן נאכאמאל א בליק אין יענע ריכטונג, דאן האבן מיר מיט אייגענע הענט געפיטערט אונזער אדיקשאן און עס איז דאדורך געווארן גרעסער און שעדליכער.

פאלגנד זענען עטליכע עצות וואס קען אונז העלפן צו היטן די אויגן ווען מיר גייען אויף דער גאס.

מאך עס וויי טון: מיר קענען פרובירן זיך פארצונעמען קנסות אויב מיר פאלן דורך מיט א ראי' אסורה. יעדעס מאל וואס מיר וועלן געבן דעם צווייטן בליק, וועלן מיר:

1) זיך געבן א שטארקן ציפ וואס טוט וויי,

2) ארומבינדען א ראבער-בענד ארום אונזער האנט,

3) געבן 25 צענט פאר צדקה,

4) געבן א קנס פאר אונזערע אויגן, דורך צומאכן די אויגן פאר 6 סעקונדן.


עס איז ראטזאם אז די קנסות זאל נישט זיין א קבלה אויף אייביג, בלויז אויף א שטיק צייט. ווי אויך איז וויכטיג כסדר ארומצוטוישן די קנסות כדי זיי זאלן האבן דעם ריכטיגן עפעקט.




די דריי סטעפס: עס איז פאראן א געוואלדיגע עצה וואס קען אונז העלפן ווען מיר האלטן שוין נאכ'ן ערשטן בליק, אז מיר זאלן האבן די שטארקקייט נישט צו געבן דעם צווייטן בליק. ווען מיר כאפן זיך גלייך נאך וואס מיר האבן עפעס געזען, זאלן מיר טון די דריי סטעפס: אלערט, אויסמיידן, און דערקלערן.

1) די ערשטע סטעפ איז אז מיר זאלן רעאליזירן און איינזען אז מיר האבן געקוקט אויף עפעס שלעכט און אוממאראליש. דאס איז דער 'אלערט' סטעפ, מיר דארפן שיקן אן אלערט מעסעדזש פאר אונזער מח אז מיר האבן דא צו טון מיט א שעדליכע סצענע. עס קען נעמען א סעקונדע אדער צוויי, אבער מיר מוזן דאס ארייננעמען אין קאפ קליפ און קלאר, דאס איז א זאך אויף וואס מען טאר נישט קוקען.

2) די צווייטע סטעפ איז, צו פארמאכן די אויגן אדער אוועק קוקען צו די אנדערע זייט, כדי צו פארמיידן דעם צווייטן בליק אהין. די צוויי סטעפס זאל נעמען בערך דריי סעקונדען.

3) דערנאך קומט די דריטע סטעפ, ווי מיר געבן זיך אליין א מענטאלע קלאפ אויף די פלייצע, דורך טראכטן צו זיך אליין בערך אזוי: 'איך האב דאס געזען בטעות, און איך האב שנעל אוועקגעקוקט. איך בין נאך אלץ ריין און איך וועלן זיך ווייטער האלטן ריין. דערמיט טוען מיר דערקלערן, און מיר חזר'ן זיך איין, אז מיר זענען גארנישט שולדיג אויף די ערשטעע ראי' וואס מיר האבן געהאט, און מיר זענען נאך אלץ הייליג און ריין אויב מיר וועלן זיך האלטן פעסט און נישט נאכאמאל אהין קוקען.


די דאזיגע סטעפס זענען זייער וויכטיג פאר אונז, וויבאלד זייענדיג אדיקטעד, קען אפטמאל דער ערשטער צופאלדיגער בליק אונז אריינווארפן אין גרוב. אויב מיר שטעלן זיך אפ נאכ'ן ערשטן בליק און מיר האלטן זיך פעסט מיט דעם געדאנק אז די ערשטע בליק איז נישט געווען אונזער אויסוואל, און אויב מיר וועלן באווייזן זיך צו האלטן שטארק און נישט קוקען נאכאמאל, זענען מיר גענצליך ריין, קען דאס אסאך פארגרינגערן אונזער נסיון.

זייער אסאך מאל עגבערט אונז דער געדאנק אז, 'איך האב טאקע אוועקגעקוקט, אבער אפשר האב איך געווארט אביסל לענגער ווי איך האב געדארפט'. און דעמאלט הייבט דער ייצר הרע אן אונז צו מאכן שפירן שולדיג, ווען באמת האבן מיר גארנישט שלעכט געטאן, און דער שלעכטער געפיל שטופטט אונז מיר זאלן ווייטער דורכפאלן. די דריי סטעפס העלפט אונז אנערקענען אז עס מעג נעמען איין אדער צוויי סעקונדן צו רעאליזירן אז עפעס איז שלעכט מיט וואס מיר האבן זיך באגעגענט, און נאר דערנאך וואס מיר האבן דאס אריינגענומען אין קאפ, איז צו ערווארטן אז מיר זאלן אוועק קוקען און דאס נישט באטראכטן.



קליינע צילן: אין אנהויב דארפן מיר מאכן זייער קליינע צילן אין "שמירת עינים. צום ביישפיל, מיר קענען זיך מקבל זיין אז אויפ'ן וועג פון אונזער היים ביז צום שול און צוריק, וועלן מיר נישט קוקען אויף קיין שום זאך, אויסער אויף דער ערד, נישט קיין חילוק וואס זאל פאסירן. עס קען זיין שווער אין אנהויב, אבער נאך עטליכע מאל וואס מיר וועלן דאס טון, וועלן מיר האבן די מעגליכקייט צו פארגרעסערן אונזערע צילן אויף לענגערע שטרעקעס.

אנטוויקלן אונזערע געדאנקן צו שמירת עינים

מיר דארפן זיך איינ'חזר'ן און רעדן צו אונזער מח אז, נישט קיין חילוק ווי שווער עס איז זיך איינצוהאלטן פון קוקען אויף וואס מען טאר נישט, וועט אונז אייביג זיין שווערער און מער פיינפול יא צו קוקען.

אז מיר וועלן יא קוקען, וועלן מיר ליידן פון צוויי געוויסן פייניגונגען: איינס, מיר וועלן זיך שפירן ווייט אפגערוקט פון השי"ת און פון אונזערע רוחניות'דיגע עררייכונגען; און צווייטנס, וועלן מיר ליידן, ווייל מיר ווייסן דאך אז מיר קענען סיי ווי נישט צוקומען צו די זאך וואס מיר זעען. מיט אונזער בליק מיט אויגן וועט זיך אנטוויקלן אין אונז א גליסטעניש און מיר וועלן דאס שטרעבן, אבער מיר וועלן דאס סיי ווי נישט קענען באקומען, און דאס טוט שטארק וויי.

די ווייטאג וואס מיר שפירן נישט ווען מיר האלטן זיך צוריק נישט צו קוקען, איז פיל בעסער און גרינגער פון די ווייטאג וואס מיר וועלן האבן פון יא קוקען!

די צער און פיין וואס מיר שפירן ווען מיר האלטן זיך צוריק און מיר קוקען נישט, דאס איז אזוי ווי פיין פון א וויכטיגע היילונג אפעראציע. די ווייטאג היילט אונז אויס, דאקעגן די רוחניות'דיגע פיין פון יא קוקען, דאס איז פיין פון אונזער מחלה, דאס מאכט אונז קראנק. נו, וועלכע ווייטאג און פיין טוען מיר אויסקלייבן?

מיר דארפן געדענקן אז די ווייטאג און פיין וואס מיר שפירן ווען מוטשענען זיך צו האלטן אונזערע אויגן נישט צו קוקען וואו מען טאר נישט, איז בכלל נישט אונזער ווייטאג. עס איז די ווייטאג און שמערצן פונעם ייצר הרע, ער שפירט ווי מען דערטרענקט אים צום טויט, ער שרייט און שיקט אונז פיין סיגנאלן, ווייל מיר שלאגן אים זייער שטארק. דעריבער קענען מיר באמת זיין פרייליך און הנאה האבן פון די שמערצן און ווייטאג! מיר שפירן די פיין פון אונזער שונא ווען ער ווערט שוואכער!


דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: י' כסלו התשע"ב 13:56 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ט' כסלו התשע"ב 13:46 #6746

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#5

הנתיב החמישי - נתיב הבושה

הבושה מתוך הכרת הטוב היא כמו כן אחת מהדרכים המועילים לעורר את נקיפת מצפון הלב, היאך מעיז הוא להמרות את רצון ה', אחר שה' מטיב לו יום ולילה, אם זה בהמשכת חיות להחיותו רגע רגע, הקב"ה - הלא הוא נותן לו כח וגבורה באבריו להזיזם, להלך בהם, לעשות מלאכתו בהם, והיאך עם אותה טובה וחסד ימרה את פי ה'?!

וכן הלאה, יתבונן ויעמיק בטובות ה' עמו, וימנה אותם אחת לאחת, היאך בראהו בריא ושלם ולעומת כאלה הישנם בעלי מומין בכמה מאיבריהם לכל חייהם, ולעומת החולים הרבים הממלאים את בתי החולים בחוליי גוף ונפש, והיאך שמרו ה' עד היום לבל יאונה לו כל רע, וכמבואר בספר "חובת הלבבות" בשער הבחינה באריכות.

ומפעם לפעם שיתבונן בזה יצליח יותר להרגיז יצרו הטוב על יצרו הרע, וגם אם ח"ו יכשל בחטא, בכל פעם יכעס על עצמו יותר, ולבסוף יצטברו כל הרגזנויות להחליט לגרשו ולבלתי הישמע לו, מתוך שיתבייש במעשיו למאד.

ויש לך לדעת שעצה זו - התבוננות ב"הכרת הטוב", היא עצה קלה ומועילה. וראה מה שכתב בזה ה"שפתי חיים" להרה"צ ר' חיים פרידלנדר זצ"ל (מועדים א' עמ' שמ"ב)

יש וקל יותר לאדם להגיע לתשובה מאהבה מאשר לתשובה מיראה, וזאת על ידי התבוננות במידת "הכרת הטוב".

וכן מובא בספר "כוכבי אור" (עמ' קמ"ז) שהגר"א גרודזנסקי הי"ד, שאל את הגר"י בלאזר זצ"ל, מדוע מרבה לדבר בשיחותיו על תשובה מתוך הכרת הטוב ואינו הולך בשיטת רבו הגר"י סלנטר זצ"ל שהרבה לדבר מיראת העונש.

והשיב, שהגר"י סלנטר הגיע ליראת העונש בשלמות ויכל להשפיע לתשובה מיראה, וכו', אבל אנחנו שלא הגענו למדריגה זו, ואף אם אמנם נגיע אליה - הרי נגיע אליה רק בחלקה, טוב יותר נגיע לאיזו בחינה של תשובה מאהבה, ולזה מגיעים על ידי התבוננות ב"הכרת הטוב", והיא דרך קלה יותר לאדם, להתבונן בהכרת הטוב, ומתוך כך להגיע לתשובה מאהבה שזדונות נהפכים לו לזכויות.

הראת לדעת מעלת התבוננות בהכרת טובות הא-ל שמביאים לשוב מתוך אהבה ובושה מה' על רוב טובותיו.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ט' כסלו התשע"ב 13:48 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י' כסלו התשע"ב 13:57 #6791

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#6


הנתיב השישי - נתיב "ארך אפים"

כלל גדול וחשוב יש ל"לוחם" עם יצרו לדעת, ומבלי שידע כלל זה רחוק מאד שתהא הצלחתו מאירה לו, והוא להיות למוד במדת "ארך אפים", בסבלנות ובמתינות להמתין לנצחון.

כלל זה כבר הארכנו בו לעיל בחלק א' והוא, כי אי אפשר לנצח את היצר בבת אחת, לעיל דברנו מכלל זה מצד הקטרוג שמקטרג היצר על תשובתו של השב לבלתי לקבלה, ואז נצרך האדם לעבור נסיונות נוספים, וכמו שכן הבאנו יסוד לדברים מרבי צדוק הכהן מלובלין (בספר "צדקת הצדיק" אות קכט).

בפרק זה נשתמש עם כלל חשוב זה לענין מהלך העבודה, ונבאר כוונתנו.

לדוגמא ניקח את העצה שהבאנו לעיל בנתיב הראשון - נתיב הרצון, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו שירגיז את יצרו הטוב על יצרו הרע המפתהו ויעורר כעס בלבו על כך שנכשל, ויגביר את חרטתו אכזבתו וכאבו על כל כשלון וכשלון, ובכך יגדל רצונו לעזוב את חטאו.

ואם כן יאמר אדם, הנה אני כואב מאד, וכועס מאד על עצמי בכל כשלון וכשלון, אולם מה זה עוזר לי הרי שוב אני נכשל?!

מחוייב ה"לוחם" לדעת, ערך עצום ישנו לכל חרטה וחרטה, לכל כאב וכאב, לכל אכזבה וכעס שכועס הוא בכל פעם על יצרו, כי בכך יצטרפו אכזבה לאכזבה, כעס לכעס, כאב לכאב, עד שלבסוף תבוא ההחלטה, די! אינני מסוגל יותר לבוא למצב עגום זה!כי זה פשוט, רק כאשר יצטרפו לו כאב על כאב, ובכל כשלון יבוא כעס נוסף על יצרו, אז לבסוף יחליט: וכי הנאת רגע שכזו שווה לי אחר שלאחריה הנני כל כך כעוס ורוגז, מדוכא ועצב?! הרי אין "השכר" שהוא עונג העבירה שווה כנגד הפסדה הנורא שהנני מרגיש לאחריה. וכך בהצטרף חרטה על חרטה וכאב על כאב, יגיע לבסוף למסקנה של עזיבה גמורה את החטא.

וכן העצות שהבאנו בנתיב השני והשלישי - התבוננות בשכר ועונש, כמו כן אינן מועילות מפעם ראשונה. בכל פעם שעוסק הוא בזה יותר נכנסים הדברים ללבו להיות השכר והעונש מוחשיים יותר, וכן זהו כל ענין היראת שמים שאינה נקנית ביום אחד, אלא בדרך לימוד המוסר שלומד ועוסק אדם במוסר יום יום, מתרכך לבו יותר ויותר.

וכן לגבי העצה שנזכרה בנתיב הרביעי - להתחקות על דרכי הצדיקים, ובנתיב החמישי - התבוננות בהכרת הטוב, כל אלו מוסיפים מפעם לפעם על הרוגז עם היצר הרע שהכשילו עד שלבסוף יהא הרוגז גדול כל כך עד שיהא בו כשיעור לסלק את היצר ולדוחפו לזמן ממושך יותר, ואם לאחר זמן ממושך של שקט נכשל בפעם נוספת - הרוגז הרי יגדל ביותר ואז הדחיפה את היצר תהא לזמן ממושך יותר מזמן הראשון, וכן על זה הדרך. כך שאין לזלזל ובוודאי לא להתיאש מהאכזבות הרצופות במהלך הלחימה, בראותו כי עצות אלו אינם מועילות, כי רוב ככל הנצחונות חייבים שיהיו במהלך שכזה בלבד.

כך שמבלי שיהא האדם "ארך אפים" ולמוד להוריד ראש על כל גל וגל, לא תיכון הצלחתו, הילכך על הלוחם להכנע ולעשות תשובה ושוב להערך למלחמה נוספת מתוך סבלנות, וללא בהלה ומתח שאינם אלא מוסיפים לבלבול וליאוש, והוא יסוד גדול בכל עבודת ה', אלא שבמיוחד במה שהאדם חפץ מאד להשיגו - אזי הלחץ והמתח מביאים לבלבול ולעצבנות, ואז קיימת סכנה גדולה יותר באם לא יתאזר בסבלנות בשמחה ובטחון בכל פעם מחדש.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: י' כסלו התשע"ב 14:01 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ט כסלו התשע"ב 15:15 #7002

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#7


הנתיב השביעי - נתיב הניסה

"וינח בגדו בידה וינס ויצא החוצה".
הגמרא בנדרים (לב ע"ב) מגלה לנו יסוד חשוב במלחמת היצר: בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב בהדיה.
כלומר בזמן שהיצר הרע משתלט על האדם ומבעירו לעבירה, אין ליצר הטוב כבר מה לעשות שם, אין כמעט בכוחו לעשות מאומה לחלץ את הטרף מטרפו.

ואם כן מה העצה?
פשוט ביותר, שלא לבוא לעימות עם היצר הרע, ולא עוד, אלא אף לברוח ממנו, לפחד מלהתקרב אליו כפחד מאש או מרוצח,


ובכאן עיקר התביעה על האדם. כי במה תהא הצדקה לאדם שגירה בעצמו את היצר, אם זה בכך שהלך במקומות ובזמנים המועדים לפורענות שהמכשול בהם מצוי, ואם זה בכך שמקשט הוא את עצמו ומסלסל בשערו, מתיפה ומתבשם, ואם זה בכך שמתקרב הוא לחברים רעים, או לליצנים שאין יראת ה' על פניהם, ואין להם חשבון נפש עם עצמם בחילול קדושתם, הלא בכך הוא הגורם בנזקי הנפש של עצמו, ובמילא יזקף לחובתו האישית בלבד כשלונו בחטא, ואף שבשעת החטא הוא כאנוס כמבואר לעיל, לפי שהוא כבר טרף בשיני טורפו ומי יחלצנו משם, אולם אשמתו גדלה בכך שהביא עצמו למצב זה, להתגרות עם הדוב.

ומכלל לאו אתה שומע הן. מאחר ועיקר התביעה היא מדוע הביא האדם עצמו לידי הנסיון, מכאן תלמד שעיקר ההצלחה בנצחון היצר הוא בכך שבורח האדם מהנסיון, ומשתדל בכל כוחו שלא לבוא לעימות עם היצר, ובזה עשה את המוטל עליו, והוא מה שמחייב שבשביל כך יזכה לסייעתא דשמיא כמשפט "הבא ליטהר".

ואת זה חייב האדם לתבוע מעצמו, שלא לבוא לידי נסיון, ואין לי להאריך במילים בזה אחר שאין יותר טוב מלהביא מדבריו החוצבים של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל המובאים בספר "שיחות מוסר" (שנה תשל"א מאמר ו)

אמרו חז"ל (מדרש תהילים קי"ד), "הים ראה וינס" מה ראה? ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה: ינוס מפני הַנָּס [ינוס הים מפני יוסף שנס מן העבירה], שנאמר "וינס ויצא החוצה, אף הים יהיה נס מפניו".

והנה על עצם המנעותו מן החטא קיבל יוסף שכר, כמו שאמרו (ב"ר צ"ג) "פיו שלא נשק בעבירה - "ועל פיך ישק כל עמי", גופו שלא נגע בעבירה - "וילבש אותו בגדי שש", צוארו שלא הרכין לעבירה - "וישם רביד הזהב על צוארו", ידיו שלא משמשו בעבירה - "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתנה על יד יוסף", רגליו שלא פסעו בעבירה - "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו", מחשבה שלא חשבה בעבירה - תבוא וְתִקָּרֵא חֲכָמָה, "ויקראו לפניו אברך", אב בחכמה ורך בשנים".

כל אבר מאבריו קיבל את שכרו על שלא קרב אל העבירה, ומהו השכר המיוחד על "וינס ויצא החוצה", ולא עוד אלא שנראה בעליל כי השכר עבור "וינס ויצא החוצה", גדול לאין שיעור מכל הדברים שנמנו למעלה, ואפילו שכר "על פיך ישק כל עמי", מהו לעומת השכר של "הים ראה וינס", דהיינו נס קריעת ים סוף והצלת כל ישראל.

ומתוך השכר הגדול, יש להבין שמעשה "וינס" אף הוא גדול וקשה בהרבה משאר המעשים של כל אברי גופו שנמנעו מן העבירה, שכן "לפום צערא אגרא", ואם כן מהו זה המיוחד שב"וינס ויצא החוצה".

אלא שכאן מונח יסוד גדול בעבודת האדם. "ויעזוב בגדו אצלה וינס ויצא החוצה" והקשה הרמב"ן וכי לא היה כוחו גדול משלה, ולמה הוצרך לעזוב בגדו אצלה, ע"ש.

ונראה שזהו היסוד הגדול בעבודת האדם , שעיקר עבודתו הוא לברוח ממקום הסכנה, ולהתרחק מן הנסיון ככל היותר, ולא שיעמוד במקום הנסיון להלחם עם היצר פנים אל פנים, ודבר זה קשה הוא על האדם יותר מכל, ואף אם יניח היצר לאדם לעתים, שלא לחטוא לפי שעה, אין הוא מניח לו להתרחק ממנו לגמרי, כדי שיהיה לכל הפחות קרוב לחטא וקרוב לסכנה.

ועל כן נס יוסף החוצה והשאיר הבגד אצלה, כי רצה להתרחק ככל המוקדם מן הנסיון, ואילו היה נאבק עמה אף לרגע קט הרי הוא מעמיד עצמו עוד רגע במקום הסכנה ולו אף לזמן קצר ביותר, וזאת רצה יוסף הצדיק למנוע מכל וכל, ואף על פי שעל ידי שהשאיר בגדו אצלה נתן בידה עילה להתועלל עליו, אף על פי כן מסר נפשו וכבודו כדי לברוח ולהמלט הרחק ממקום הסכנה, כאשר ינוס האדם מפני אש מתלקחת.

וכן אמרו רבותינו ז"ל (ב"ב נ"ז ב'), "ועוצם עיניו מראות ברע" זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, ופירש רשב"ם, "רשע הוא, ואף על פי שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיי"ל הרחק מן הכעור", ונראה שאין הכוונה שהוא דבר מכוער בעיני הבריות שאין יודעים שהוא עוצם עיניו, אלא מכוער הוא עצם הדבר שאינו מתרחק מן החטא ככל יכלתו, וכן מבואר מדברי מהרש"א שם שכ' שעאפ"י שעוצם עיניו, אם הולך לשם הרי זה מתכוון לעבירה יעו"ש.

והלכה פסוקה היא שעל האדם לברוח מן הנסיון, ולא להביא עצמו לידי נסיון על מנת לכפות את יצרו, כמבואר בגמרא (סנהדרין ק"ז) "לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון. שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל", וכן אנו מתפללים בברכות השחר "ואל תביאנו לא לידי נסיון וכו'", כי כשהאדם מביא עצמו לידי נסיון, הרי הוא מתקרב ליצר, ולא זו דרך ד'.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: כ"ב כסלו התשע"ב 20:40 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות כ"ב כסלו התשע"ב 20:39 #7047

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#8


הנתיב השמיני - נתיב "השמירה"

בנתיב הקודם - נתיב "הניסה", ביארנו את הצורך בבריחה ממקום נסיון ואת הסכנה שבשהייה בכל רגע ממש - במקום הנסיון.

בנתיב זה נבאר שגם לאחר שברח האדם מהנסיון צריך הוא למצוא מקום להיטמן בו ולשמור עצמו מ"החוץ" שלא יחדור פנימה למקום מחבואו.

ובכן פשוט הוא שהמקום אליו יברח האדם הם הבתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא שגם לשם עלול "מנוול" זה לחדור, ומאחר וסוף סוף האדם בבית המדרש ולא יכול היצר להכשילו שם, יפתהו לפתוח פתח. ולכך גם שם צריך זהירות לבלתי לתת לו פתח להתגרות עמו.

והפתחים להתגרות בו הינם המובאים בחז"ל: המסלסל בשערו, המתקשט, המתבשם, וכיוצא, בפתחים שכאלו, כביכול וקורא אתה לאוייב מבחוץ - לאחר שברחת ממנו - לבוא אליך למקום מחבואך.

בפרק זה נבאר בהרחבה זהירות ושמירה מ"פתחים", ועד כמה סכנתם גדולה.


ואל תביאנו לידי נסיון

"ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה.. ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו'" (לט, ו-ז).

"כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב" (רש"י).

א. מדוע נענש יוסף בעונש זה דוקא

ויש להבין מה היתה ההקפדה על יוסף, אם ההקפדה היתה הכיצד הוא שוכח מאבלו של אביו ומתעסק בענייניו שלו, למה אם כן צריכה להיות זו סיבה לעונש זה דוקא שיגרה בו את הדוב, יותר שייך היה לייסרו באופן של יסורים וצער, כדי שיחוש בצער ויזכור צערו של אביו, ומה הענין בזה לנסותו בנסיון זה של אשת פוטיפר.

אלא על כרחך יש לנו לומר דההקפדה היתה על שכחת אבלו של אביו עד כדי מסלסל בשערו, כי אילו היתה שכחת אבלו של אביו מאיזו הטרדה אחרת לא היה נענש, כגון אם מחמת זה שהיה מושל וענייני תפקידו בממשלתו הם היו הגורמים לו להסיח דעתו מאבלו של אביו, לא היה נענש, עונשו היה הכיצד מסלסל בשערו ואביו מתאבל עליו.

לכך מובן, כיון שעיקר ההקפדה היתה היאך הגיע לכך להיות מתייפה ומסלסל בשערו, לכך עונשו שסלסול זה יביא לו נסיון קשה בדומה למעשיו, דהמתייפה מגרה יצה"ר בעצמו, דין גרמא שיתגרה בו יצה"ר אחר שהוא גירהו בעצמו, ורק חשוב להדגיש - שהפגם הוא בדקות לפי מדריגתו של יוסף, אולם יש לנו ללמוד מכך לפי מדריגתנו.

ומובא בזוה"ק (ח"ב רסז) וזה לשונו (מתורגם ללה"ק) בהיכל אחד עומדים כל המקטרגים ושלוחים רעים אשר מפתים את בני האדם שיתקנו עצמם ויסלסלו בשערם ויתרחצו ויתקנו עצמם בשביל שיסתכלו בהם.

הרי שהנשמע ליצרו בקישוט עצמו, שם עליו יצה"ר את ידו ואומר זה שלי.

ב. ישנם נסיונות שהינם בדרך יסורים וישנם שהינם בדרך פיתוי וגירוי לעבירה

ישנם כמה סוגי נסיונות שמתנסים בהם בני אדם, יש נסיונות שהינם למטרת הידיעה עד היכן מידת האמונה וההכרה של האדם בבורא והם נסיונות היסורים, ולכן מייסר ה' את האדם וקולעו למצבים קשים לראות האם יתמרד או יכנע להנהגת ה' מתוך אמונה שהינו מאמין שכל אשר יעשה ה' זה לטובה והכל בצדק וביושר. ובכלל אופן זה יש ויסורי החוטא הינם למטרה שיאמין ויבין שמייסרו ה' לכפר עוונותיו, ושעליו מוטל להכניע לבבו לה'.

סוגי נסיונות כאלו נשלחים לאדם מן השמים ללא שיהא האדם גורם להם שיבואו, וכמו כן אין ביכולתו להפטר מהם גם אם ירצה.

אופן האחר של נסיון - שיזדמן לאדם פיתוי לעבירה, סוג זה של נסיון בדרך כלל אינו בא לאדם אלא אם כן גרם לו, וכמו שיבואר להלן.

ג. נסיון פיתוי לעבירה

ישנו אופן של נסיון אחר והוא לפתות את האדם לעבירה, ולהזמין לו מכשול של גירוי לנסותו האם יכשל בעבירה או לא.

סוג זה של נסיון - בדרך כלל לא יבוא לאדם אם לא שהוא כבר הקדים בבחירתו לחטוא באותו עוון, או אפילו לא שחטא ממש אלא שגירה את יצרו והביא עצמו לנסיון. וכיון שכן, הוא גרם לכך שיצטרך להתמודד באותו סוג עוון שהקדים הוא ליכשל בו.

והסיבה לכך היא, דכשם שהבחירה ביד האדם אם לחטוא או לא, כן הבחירה בידו אם לברוח מהנסיון או אם להכניס עצמו בו, ואז הסייעתא דשמיא המשמרת את האדם מלחטוא היא בהתאם לשמירה ששומר האדם את עצמו.

ובביאור מעמיק יותר ההסבר לכך הוא, דהרי הבחירה של האדם אינה כי אם ברצון ובחפץ בלבד, ולא בל"מעשה", המעשה בפועל הוא אינו בבחירת האדם, כמובא ב"חובת הלבבות" שער הביטחון פ"ח, המבאר הבדל הבחירה בין ענייני חומר לענייני רוח, דבחומריות אין בחירה גם לא ברצון ובחפץ, הרצון והחפץ הינם כפויים לרצון ה' והוא הנותן עצה ובחירה לאדם בכל ענייני חומריותו, ובענייני רוחניות אמנם הבחירה חופשית היא, אולם רק מצד הרצון והחפץ לרצות בטוב או ברע, אומנם להצליח למעשה ליישם את הרע והטוב זה אינו ביד האדם, והראיה, יתכן ויחפוץ אדם לעשות מעשה טוב ולא יעלה בידו, וכן יתכן שיחפוץ לעשות מעשה רע ולא יעלה בידו, והיינו משום שמן השמים עיכבוהו אחר שאין המעשה תלוי באדם.

ולפי זה נסיון העבירה בפועל לא תבוא לאדם כשעמד בבחירתו לרצות רק את הטוב, אחר שזה תפקידו בלבד ולא המעשה, ולכך הנסיון למעשה לא מצדיק לבוא על הבוחר בטוב בכל לבו וחפצו כי אין תפקידנו במעשה אלא ברצון, אומנם לזה שלא עמד בבחירה ובחפץ לרצות בטוב, והינו פוסח בהחלטתו - לזה מצדיק לבוא עליו ענין שיביאהו למעשה הנסיון, שבו יוכח לו מצבו לבלתי יאנה את עצמו, וכמו כן המביא עצמו לנסיון בהיותו בלתי נזהר מהחטא, זהו כמו כן מורה שבחירתו בחפץ הטוב אינה מושלמת, והעובדה שהינו משייך עצמו קצת לאותו רע בכך שאינו נזהר ממנו.

והראיה, שאין אדם הרגיל ושומר שבת מתנסה לחלל שבת, או לאכול מאכלות אסורות, אחר שהוחלט אצלו הדבר, וכל הנסיונות הינם במה שעדיין לא הוחלט אצלו, ובבחירתו עדיין הנהו פוסח.

ולפי מדריגתו של יוסף בהיותו מסלסל בשערו, זהו אחיזה ברע שחסרה בשלימותו כפי אשר ידקדק הקב"ה עם צדיקיו, ולכן הוצדק עליו הנסיון.

נחזור להאמור, דנסיונות בענייני רוחניות וכגון ליכשל בעבירה, המה בדרך כלל בגרמא שגורם האדם להביאם עליו, מה שאין כן נסיונות בענייני אמונה התוקפים אותנו במהלך מקרי העולם הינם באים אף שלא בגרמא שלנו.

ועובדה,

כל חיינו מלאים בנסיונות של אמונה מתוך אירועים שמזדמנים לנו מן השמים לנסותנו היאך נגיב במקרים המאכזבים אותנו, הנתרצה? הנכנע לרצון ה'? הנאמין בו כי כל משפטיו ביושר ובצדק? וארועים אלו נשלחים עלינו מן השמים מבלי שאנו נסבב אותם עלינו, לא ישירות ולא בגרמא.

ואילו נסיונות של עבירה, וכגון נסיון עריות או גזל, יש ביד האדם לימנע מלבוא בנסיונות כאלו, יכול האדם לברוח מהם כדי שלא יבוא למצבי נסיונות כאלו.

כן מצינו גבי האבות הק' שנתנסו בנסיונות, אברהם אבינו בעשרה נסיונות, יצחק היה שותף בחלקם, יעקב נתנסה נסיונות רבים, מעשו ומצרת לבן דינה ויוסף, וכנאמר בחז"ל דזהו משום "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעוה"ב עוד מבקשים לישב בשלווה בעוה"ז".

הרי שנסיונות מסוג זה של צער וסבל, בדרך כלל יתכנו ללא שיגרום האדם להביאם על עצמו, מעצמם יבואו עליו לנסותו על מנת להשלימו באמונה וביראה. אולם נסיון לעבירה כנסיון יוסף הצדיק, לא יאונה לצדיק נסיון כזה לעבירה אלא אם כן קדם הוא וגרם אותו לעצמו, וכל אחד לפי מדריגתו.

וכגון:

צדיק כיוסף, צדיק נשגב שכמותו - לסלסל בשיער כשאביו מתאבל עליו, זהו כבר גורם מספיק בשבילו להביא עליו נסיון קשה כאשת אדוניו שפיתתו שנה שלימה, ונסיונו היה קשה ביותר הן מצד הפיתוי והן מצד האיום שאיימה עליו כמובא בחז"ל.

ואין להקשות מדברי הגמרא בקידושין דף פ"א, המספרת על ר"מ ור"ע שהיו מתלוצצין מעוברי עבירה, ונדמה להם השטן בדמות אשה להכשילם, לר"מ נדמה כאשה בקצה השני של הנהר, והילך ר"מ על גשר צר לכיוון אותה אשה. ולר"ע נדמה השטן כאשה בראש הדקל וטיפס ר"ע לראש הדקל, וכמעט שחטאו, ואז עזבם השטן ואמר להם: "אלמלי מכרזי ברקיעא הזהרו בר"מ ור"ע ותורתו וכו'", ואם כן הנה מצינו נסיון עריות לאלו שלא גרמו לעצמם לבוא לנסיון שכזה.

התשובה היא, בעניינם של ר"מ ור"ע מלכתחילה לא היה נסיונם מצד השטן להחטיאם, וסופו הוכיח שעזבם לבסוף, אלא שלחוהו מן השמים להשטן כדי להעמידם על טעותם שהיו מתלוצצין בעוברי עבירה, וכדפירש"י: "שהיו אומרים בנקל הוא להתגבר על יצרם אם רוצים", דהיינו שהחלישו בעיני בני אדם את כח היצר, מה שיכל להוות מכשול לבני אדם לבלתי הזהר מן היצר שהינו באמת תקיף וחזק מאד באדם, כלשון המסילת ישרים (פרק ה'), והארכנו בביאור ענין זה לקמן בפרשת "במדבר" (מאמר סז).

ד. בנסיון עבירה אין אדם מתנסה אלא אם כן נגוע הוא בעוון זה

ועוד יש לומר דאין אדם מתנסה אלא במה שהוא עדיין נגוע בו ואינו מושלם בו, דאילו בדבר שאדם מושלם בו לגמרי לא ינסוהו מן השמים עליו, והוא פשוט, שהרי הנסיון נועד למבחן כנות אמונתו אהבתו ויראתו של האדם לבוראו, והוא בכך האם יגביר את שכלו או שיגביר את רגשותיו ותאוותיו, וא"כ זה שייך רק בדבר שלבו חומדו וישנה אצלו מלחמה בין התאווה והשכל.

וכמו שהבאנו לכך דוגמא לעיל, אדם השומר שבת כהלכתו, אין מקום שיסיתנו יצרו לקום ולהבעיר אש בשבת, או אדם ישר ונאמן הירא מגזל ומאונאה, לא יסיתנו יצרו לקום וליטול בגניבה חפץ שלא שלו, והיינו משום שבנקודות שכאלו אין לו בחירה כלל, אלא הטוב גבר באופן מוחלט ולא הניח מקום לרע לקשקש בקרבו, א"כ אחר שאינו נגוע ברצון ובתאווה שכזו לא יתנסה בה.

לסיכום, לא בכל דבר שאנו נגועים - אנו מתנסים! וזה ברחמי ה' עלינו למעט עלינו את הנסיונות, אולם בודאי שבכל מה שאנו מתנסים - אנו נגועים, שכאמור לא יתנסה אדם בדבר שאינו נגוע בו כלל.

והנה בנסיונות באופן הראשון שהזכרנו שהוא בדרך יסורים - שייכים המה אף צדיקים, כמובא בגמרא (סוטה מח) על הפסוק: "כי מי בז ליום קטנות" - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם, וכהא דאמר רבי אליעזר: מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וברור דנסיון זה שייך גם בצדיקים עד כמה יתבטלו להנהגת שמים ויקבלו בשמחה את הרע כמו את הטוב.

ומה שמצאנו יצרא דעריות גם בגדולים, היינו יצרא דעריות אולם לא נסיונות דעריות, דזה לא ימצא במרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לו, כמובא בגמרא קידושין (פ"א ע"א) רב ורבי יהודה היו מהלכים בדרך והיתה אשה מהלכת לפניהם, א"ל רב לרבי יהודה מהר ללכת שנקדמנה שהרי גיהנום לפנינו, וכמובא בגמרא שם דלגבי עריות אומר רב לרבי יהודה דאינם בגדר "כשרים", הרי שכן הוא קיים יצרא דעריות גם בגדולים.

וכמו שכן מפורש הוא בספר "סדר היום" וזה לשונו: ומה שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", לא אמרו אלא בענין האיבר הזה, שאם נאמר על שאר עבירות - גזל וגניבה חֵלב ודם, הרי רואים אנו שאין לגדולים תאווה בהם כלל... אלא ודאי לא נאמר אלא על הדבר הזה. עכ"ל. וראיה מפורשת לדבריו מהא דאמרו בסוכה (נב ע"א) גבי אביי שראה איש ואשה שהלכו בדרך, ואמר שהוא לא היה עומד בנסיון כזה משום כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כמבואר שם. אמנם מאחר ושומרים הם עצמם ומתרחקים מן הכיעור, לא מגיע להם שיבואו לידי נסיון.

והנה בענין הכבוד או בחטא הלשון, שייכים בו כל בני האדם להיות נגועים בעוונות אלו אם מעט ואם הרבה, ולכך הנסיונות מצויים בסוגי עוונות אלו גם בגדולים שבגדולים.

אלא כאמור, דיש הבדל בין נסיונות האמונה הבאים בדרך של יסורים, לנסיונות של עבירה, ובפרט בדבר מגונה כעריות, שבזה יתנסה רק אם נתן הוא אחיזה לאותה עבירה בהיותו נכשל באביזרייהו של אותה עבירה, וכמו שנאמר גבי יוסף שהיה מסלסל בשערו.

ה. נסיונות של עבירה יתכנו גם מחוסר זהירות ושמירה מהחטא

אולם מצינו שהנסיון של עבירה יתכן ויפול על בני אדם לא רק מסיבה שנתנו אחיזה בפועל לאותה עבירה, אלא גם אם לא נזהרו בחוסר שמירה מפני אותה עבירה, ולא יראו ממנה כדבעי.

וכמו דמצינו בר' עמרם חסידא (קידושין פ"א ע"א) שפדה ב' נערות והטמינן בעלייתו, ובלילה ראה אותן שהיו יפות ובער לבו לעבירה, וצעק בקול גדול: נורא בעמרם! נורא בעמרם! [אש בעמרם]

וראה אור החיים הק' (אחרי יח, כג), דכתב שם גבי ר' עמרם חסידא דאף שהיה צדיק עם מחשבות נקיות נתנצח מבחינת הראיה שכמעט הכשילתו.

והיינו אפשר אולי לומר דמפני שהיה חסיד גדול, אזי ביחס לגדולתו של רבי עמרם היה לו להרחיק עצמו מכל דהוא של כיעור קירבה לאותן נערות, ולהטמינן במקום שלא יבוא לידי נסיון.

מכל מקום רואים אנו שנסיונות של עבירה באים מחמת איזשהו אשמה של המתנסה בהם, ואפילו מחמת חוסר זהירותו, והוא לפי מדריגת המתנסה, יוסף הצדיק לפי מדריגתו נתנסה בנסיון קשה מסלסול בשיער, וכן בר' עמרם כמבואר.

ובדרך זו יש להסביר הגמרא שהבאנו לעיל (סוכה נב ע"א), מעשה באביי שראה איש ואשה המהלכים בשדה ואין איש, והלך אחריהם ולבסוף ראה שנפרדו זה מזו ללא עבירה, ואמר שהוא לא היה עומד בכזה נסיון, דהוא לכאורה תמוה, אם אותו אדם פלוני שהיה איש פשוט עמד בנסיון מדוע שאביי לא היה עומד בנסיון זה.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: כ"ב כסלו התשע"ב 20:46 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות כ"ב כסלו התשע"ב 20:39 #7048

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
המשך #8

והתשובה,

אביי נתכוון כך, כל אדם לפי מדריגתו כן חייבת להיות זהירותו מהחטא, ולפי מדריגתו אם הוא לא נזהר כדבעי הרי שהוא מתחייב בנפשו בחטא שהוא חוטא, ולכן אמר אביי, איש זה לפי מדריגתו אמנם לא נתבע כ"כ על חוסר זהירותו לילך עם אשה בשדה, ולכן עמדה לו הסיעתא דשמיא להנצל מעבירה, ואילו אני לפי מדריגתי אם לא הייתי נזהר בדבר שכזה לילך עם אשה בשדה, לא היה לי סיעתא דשמיא להינצל מהעבירה, ובמילא הייתי נכשל, שהרי "אלמלי הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו". כי לדידי זוהי פשיעה גמורה וחוסר יראת חטא מוחלטת, ואחר שכל אדם שייך בעריות, א"כ גם בחוסר יראת חטא יש כבר סיבה שיכשל כל אחד לפי מדריגתו.

וכמעשה הידוע בהגאון הצדיק רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שנתבקש בסוף ימיו לשאת דברי חיזוק לבנות ונשים מבית יעקב, וכמה שהפצירו בו סירב באומרו: "לא אתן צ'אנס ליצה"ר להכשיל אותי", והוסיף ואמר: יודע אני אנשים שהיו צדיקים ותפסם היצר בסוף ימיהם, אולם אני לא אתן לו צ'אנס, דהיינו, לא אתן לו שום אחיזה. וכידוע מסיפור זה נתרגשו מאד הגאונים הגרש"ז אוירבאך והגר"ש שבדרון זצ"ל.

והראיה לדברינו הוא מעשה המובא ברבי מתיא בן חרש (במדרש אבכיר מובא בילק"ש פ' ויחי), שלא ראה אשה מימיו, וביקש השטן רשות לנסותו, ונדמה לו כאשה שאין כמותה יפה בעולם, וכשראה רבי מתיא בן חרש כך, ציוה לתלמידו לחמם לו שני מסמרים באש, חיממם באש והביאם לרבו, נטלם רבי מתיא ונתנם בעיניו וסימאם, ונבעת אותו שטן, שלח הקב"ה מלאך רפאל לרפאותו, ולא עוד אלא גם שערב לו שיותר לא יסיתנו יצרו לדבר עבירה.

הרי לנו לראות, דגבי רבי מתיא בן חרש שהיה נזהר בתכלית מהעבירה ולא ראה אשה מימיו, הוצרך לשטן רשות מיוחדת ע"מ לנסותו אחר דרבי מתיא מצד עצמו לא נתן שום אחיזה לעבירה זו, ולכך לא היה לו יכולת לנסותו בשום אופן אא"כ ברשות מיוחדת מהקב"ה, וזאת גם היה לא לסיבתו, אלא כמבואר בדברי האר"י לפי שהיה נצרך לתקן פגם פלטי בן ליש שנכשל בעיניו במיכל בת שאול, הא לאו הכי לא היה ניתן לו רשות לנסותו כלל.

ו. שלימות היראה היא כשאדם ירא מהחטא ונשמר למרחוק שלא יבוא לידי נסיון

והוא ענין יראת חטא דגדול הוא מיראת שמים כמובא בספרי המוסר. וההבדל ביניהם הוא דיראת שמים היינו שפוחד אדם מהקב"ה ואינו חוטא לו, אולם יראת חטא היינו שפוחד מהחטא שלא יבוא לידו כלל, והיינו לא מבעיא דיראתו חזקה דכשיבוא החטא לידו - לא יחטא בו מפני יראת ה' שבקרבו, אלא עוד קודם מקדים הוא לירא מהחטא עצמו שלא יבוא לידי החטא כלל, והוא כמבואר שלא נותן שום אחיזה כלל לרע שבקרבו, וזה מורה על יראה גדולה ביותר, כאדם הנזהר מסכנה ושומר מרחק גדול ממנה.

ולפי זה יתבאר מה שנאמר בגמרא (סוטה כב)

רבי יוחנן שמע נערה אחת שנפלה על פניה והתפללה:

רבונו של עולם, בראת גן עדן לצדיקים ובראת גיהנום לרשעים, יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם ויפסידו חלקם בגן עדן ויירשו גיהנום.

כששמע זאת רבי יוחנן, אמר:

"למדנו יראת חטא מבתולה".

ולכאורה יש להבין מה נתחדש לרבי יוחנן - האמורא הקדוש - מדבריה של אותה נערה.

אלא, דזה פשוט דאותה נערה שהתפללה שלא יכשלו בה בני אדם זה לאחר שעשתה הכל מצידה בפועל שלא יכשלו בה, דהיינו צניעות ההנהגה והלבוש בתכלית, דאל"כ מה מקום יש להתפלל שלא יכשלו בה אחר שהיא מצד עצמה גורמת שיכשלו בה, אלא כאמור דלאחר שעשתה היא מצידה כל המוטל עליה, שפכה לבה לפני ה' ואמרה: רבש"ע, אני מצידי עשיתי הכל ע"מ שלא יכשלו בי, אלא יתכן שיכשלו בי מצד מה שלא תלוי בי אחר שאני מוכרחת סוף סוף לצאת לצרכים חיוניים לרחוב וכדומה, וא"כ לא תלויים בי מכשולים אלו, ועל מה שלא תלוי בי אני מתפללת שלא יכשלו בי, דיותר מתפילה אין לי לעשות יותר במה שלא תלוי בי.

הרי שזו מלבד שהיה לה יראת שמים שלא לחטוא, ומלבד שהיה לה יראת חטא שעשתה הכל שלא תבוא תקלה על ידה, עוד הגדילה לעשות להתפלל במה שלא תלוי בה.

מכך למד רבי יוחנן חידוש ב"יראת חטא", שהרי לכל היותר בני אדם מתחזקים ב"יראת שמים", דהיינו מפחדים מה' שלא ליכשל בעבירה כשמזדמנת לידם, ויתכן גם כאלה בני עליה המפחדים עוד קודם מהעבירה עצמה שלא תבוא לידם וזו כאמור "יראת חטא", אולם יותר מכך לא ניתן לעשות כלום, וזאת בחושבם "מאי הוי לי למעבד", אני משתדל ועושה את שלי, א"כ מעבר לזה מה אני אשם בעבירה שבאת לידי, אחר שאני עושה הכל שלא יכשלו בי. אמר רבי יוחנן, הנה פתרון לכך, והוא להתפלל לה', דלאחר שהנך עושה המוטל עליך עדיין אין בזה שלימות היראה למה שאין תלוי בך, וע"כ צריך אתה לפחות תפילה. וזו שלימות יתרה ב"יראת חטא", שידע רבי יוחנן עליה גם קודם אלא שנתחדש לו בה תוספת זו של תפילה.

וגם בזה יובן היטב במעשה דרבי יוסי דמן יוקרת (תענית כד ע"א), שהיה אדם אחד שסתר את גדר הדקלים של ר' יוסי, וכששאלהו רבי יוסי לפשר מעשהו ענה: שהיות ויש לו לרבי יוסי בת, לכך עושה הוא חור בגדרו כדי שיוכל להסתכל בה, כששמע זאת רבי יוסי אמר לבתו: "שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם", ומתה בתו.

והוא פלא, דמה היתה אשמה בתו בדבר זה, שהלא אם היה בה חוסר צניעות היה מקללה אביה כבר קודם, אלא ודאי שהיתה צנועה בתכלית עד עתה ולא מצא בה אביה שום חטא, וא"כ מה נשתנה עכשו שראה להענישה שלא באשמתה? הלא חייב שימצא בה תפיסה במשהו של חטא?

אלא הבין רבי יוסי, ברור דלא יביא הקב"ה מכשול לידי השומר עצמו מהחטא, אולם זה בשומר עצמו מחטא בתכלית וחושש אפילו מחשש רחוק, והבין רבי יוסי שבודאי יש בבתו חסרון בשלימות מידת הצניעות והוא מחוסר יראת חטא, דאחרת היאך יכשילו בה מן השמים בני אדם. ואפשר עוד דלפי מדריגתה, אף שהיתה צנועה בתכלית בפועל, ואף יראת חטא היה בה, מכל מקום חסרון בשלימות יראת חטא היה בה, וכגון מצד זה שלא התפללה שלא יכשלו בה בני אדם.

ז. הצניעות וההרחקה מהכיעור והדומה לו אזהרה היא גם לגברים מדינא ולא מחסידות

מכל מקום הראנו לדעת כמה מסכן האדם את עצמו כשאינו פוחד מהעבירה. ולא די זה אלא גם שמגרה יצה"ר בעצמו, וזו כמו כן היתה התביעה על יוסף, שאמנם צדיק גמור הוא ורחוק מהעבירה, אולם סלסול שיער מורה על חסרון ביראת חטא, וכשישנו חסרון ביראה ובחשש פן יבוא לידי עבירה, כבר אין האדם יכול להיות סמוך ובטוח לפחות בזה שלא יתנסה.

וצריכים אנו לזכור:

הצניעות אינה מצוה לנשים בלבד. גם הגברים מחוייבים להיות צנועים במלבושיהם ובהנהגתם, ובפרט שלבני תורה היום ישנו הרושם של "תלמידי חכמים" כלפי המון העם, אם כן, מחוייבים הם להתנהג כדין תלמיד חכם המבואר ברמב"ם (הלכות דעות פ"ה ה"ח)

לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי, כענין שנאמר (ישעיה ג, טז) "ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים". עד כאן. הנה לנו שלמד הרמב"ם דין צניעות לגבר מהפסוק שמדובר באשה, כי שווים המה בחיובם להצטנע ולא להלך בגסות הרוח.

ועוד ברמב"ם שם:

ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח, שנאמר (שם) "הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה". כנ"ל דין הגברים והנשים שווה בזה.

עוד שם בהלכה ט:

מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית, ולא ילבש מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהם, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את יושביו, אלא בגדים בינונים נאים וכו'.

עוד שם:

לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים, ולא ישים בושם בשערו.

היום רואים אנו בני תורה עומדים בחנויות בגדים יוקרתיים, מגבעות, עניבות, נעליים יוקרתיות שאינן ראויות להם לפי כיסם, אלא דוחקים עצמם בהלוואות ובגמחי"ם על מנת לרכוש את היקר ביותר, והרבה דוחקים את אביהם ואמם לדברי יוקרה אלו ואיכא חשש גזילה.

וכמו כן ענין הבלורית שכבר התריעו על זה גדולי הדור, ומכללם ה"משנה ברורה", שהוא שחץ וגאוה ומרגיל לערוה, וכמובא בזוה"ק (ח"ב רסז) העתקנו לשונו לעיל, שבכך יצה"ר משתלט על האדם ומניח עליו ידיו וכובשו להכשילו.

וכמו כן ענין ההסתכלות בראי. עומדים ללא גוזמא שעות ליד הראי כאילו ולא ראו את פרצופם זה זמן רב, והכל על מנת להתייפות, המביא ליוהרא ולערוה, ולדעת אילו פוסקים יש בזה משום "לא ילבש גבר שמלת אשה" (עיין יורה דעה סימן קנו סעיף ב, וסימן קפב סעיף ו).

וכאמור, כמה חילול ה' איכא בזה, דהמון העם רואים את בני התורה שקועים בענייני החומר ושטויות הבלי העולם הזה, לבושים בבגדי יוקרה המביאים ליוהרא, וזה במקום התדמית שהיתה להם - שבני תורה הינם מורמים מעם, שוקדי תורה שתורתם אומנותם, וחייב גם מי שאינו עדיין בגדר תלמיד חכם לנהוג כפי שחושבים אותו, ולא כפי מה שהוא באמת, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו, כידוע דאיסור חילול השם נמדד לפי מה שנחשב האדם כלפי אחרים, ולא כפי מה שהוא בעצמו.

וכאמור כשלא נזהרים מהעבירה, הרי שבזה נחשפים אנו לכח הרע להשתלט עלינו לפחות בכך ליפול בנסיונות קשים.

ח. הכלל הידוע דאין הקב"ה מנסה לאדם בנסיון אלא אם כן יכול הוא לעמוד בו - היינו לשומר עצמו שלא יבוא לידי הנסיון מעיקרא, אולם המביא עצמו לידי נסיון, יתכן ויבוא באשמתו לנסיון כזה שאינו יכול לעמוד בו

ואפשר דאף דקיימא לן דאין הקב"ה מנסה אדם אלא בנסיון שיכול הוא לעמוד בו והוא כלל נכון ומסתבר, היינו דוקא כשהאדם מצידו נזהר ומפחד מהחטא, ומשתדל שלא ליתן אחיזה לרע שבקרבו. אולם זה שמגרה יצה"ר בעצמו, הרי שהוא קורא לחטא להשתלט עליו, ומה לו להתפלאות אם נחת עליו נסיון קשה שאין הוא יכול לעמוד בו, דהלא יכל הוא לעמוד קודם שיבוא הנסיון הקשה, כשהיה הנסיון עדיין קל והיה עליו להזהר מהאחיזה ברע בלבד, וכיון שנכשל במו ידיו ונתן אחיזה לרע בידים פתוחות - איהו דאפסיד אנפשיה שיבוא עליו נסיון קשה שאין הוא יכול לעמוד בו, והוא כדי להעמידו על מקומו להיוודע בסכנת נפשו באם לא יזהר מעתה לגדור עצמו בגדרים וסייגים.

כך שהכלל שאין הקב"ה מנסה לאדם בנסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו, נשאר במקומו, שהרי יכל אותו אדם להישמר שלא לבוא לידי נסיון, ומה לו להתלונן שבעידן הנסיון לא יכל לעמוד בו, הלא האשמה עליו מדוע מעיקרא לא ברח מהנסיון.

ואומר היה הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל, דמתחילה מנסים לאדם בנסיון קל שיכול הוא לעמוד בו, וכשפושע הוא בנסיון הקל יוצר הוא מחסום לעצמו, וא"כ אח"כ הנסיון הולך ומתקשה עליו עד שאינו יכול לעמוד בו, וכיון שהתחיל הדבר בפשיעתו אף שסופו אונס - כולה חדא פשיעה הוי, ואינו דומה לתחילתו בפשיעה וסופו באונס דאיכא למ"ד דפטור, דשם אירע אונס שלא היה בדעתו שיקרה אותו אונס ואותו אונס אינו מחמת הפשיעה, (וכמבואר בתוס' בב"מ עח ע"א ד"ה "הוחמה בהר") ולכך יש לפוטרו, אולם כאן יודע הוא דבפשיעתו זו יבוא לו האונס לבסוף - נסיון שלא יוכל לעמוד בו, א"כ אף שיהא אנוס בו כיון שידע שינזק באונס הוי פשיעה מתחילה ועד סוף.

והסיבה שנסתבך זה שלא נשמר מנסיון קל שעליו לעמוד בנסיון קשה, הוא כאמור, כדי לעוררו ולפקוח את עיניו לאיזה בירא עמיקתא יכול הוא ליפול בכך שאינו נזהר בגדרים וסייגים, ובוטח הוא בעצמו ביטחון של שוא, כך שגם מה שנוחת נסיון קשה על המזלזל בקלות - זהו לתועלתו לפקוח את עיניו ולעוררו על התרשלותו.

ואם הדברים אמורים בכל הזמנים, על אחת כמה וכמה בזמנינו שעל כל פירצה ופירצה שאדם פורץ גדר מיד מוצא מאן דהוא שיקפוץ על אותה פירצה להתחבר אליו מין במינו להחטיאו, שכן רואים אנו היום שכל מי שקצת מתהדר בלבושו ומתייפה יותר מן הראוי, כבר נצמדים אליו אינשי דלא מעלי חברים פורקי עול ואומרים: זה משלנו, משא"כ השומר עצמו לבלתי תת אחיזה לרע שבקרבו לפחות בחיצוניות, ומתפלל לה' שישמרהו, הרי שלאחד שכזה לא מתחברים אלא צדיקים המחזקים זה את זה ביראת שמים.

כמה אם כן גבור נוצח יקרא זה הסוגר עצמו בבתי מדרשות ועוסק בתורה. וגם כאשר אין ביכולתו לעסוק בתורה מסיבות שונות, עצם זה שסוגר הוא עצמו בבית מדרש כדי שלא ליפול בידים של היצר, זהו צדיק!

היום בנסיונות היורים עלינו כמטר, עצם ההסתגרות בבתי מדרש היא צדקות, זהו ממש ענין של "בא דבר עבירה לידו ופירש ממנה", שנחשב לו כאילו קיימה, אם כן בכל רגע שאתה ה"לוחם", סוגר עצמך בבית מדרש, ובפרט כאשר היצר מקשקש בקרבך לצאת, קצת "להתאוורר", קצת לטייל, וכובש אתה את יצרך לבלתי שמוע לו פן יפגשך אסון, זהו כאילו קיים מצות לא תעשה "ולא תתורו", והוא בכל רגע ממש שהינך אוסר עצמך בבית מדרש, ובזה בעצם אתה עושה את המוטל עליך על מנת לזכות לסייעתא דשמיא, והוא מכלל נתיב "השמירה" המבואר בנתיב הקודם, אלא שבנתיב זה הוספנו שגם כשהינך בבית המדרש שמור מיצר הרע עליך להזהר מכל גירוי עם היצר.

ואומנם דזה ברור הוא שלא יוכל האדם לעמוד ב"מעצר" שכזה, ועליו להנעים לעצמו את הישיבה בבית המדרש, והוא בכך שיעסוק בתורה ויתענג על הארתה, ואז תרוויהו איתנהו בידו, גם שהינו שמור מן החטא, ועוד שהוא בדרכי נועם, ולא בדרך כפיה שכופה עצמו להסתגר, ובכלל, כפיה זו שיכפה עצמו לא תחזיק בידו זמן רב מבלי שיתענג על דברי תורה שהיא מצד עצמה מתשת את היצר, ו"אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ", ובדברי תורה שנותן האדם אל לבו מסלק את כל הרוח שטות ממנו, וכמו שנאריך בזה עוד להלן.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ד' אייר התשע"ב 10:49 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ד' אייר התשע"ב 10:43 #12234

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
#9


הנתיב התשיעי - נתיב "התקיפות"

[color=maroon][size=14pt]בנתיב הקודם הארכנו בסכנה של המביא עצמו לידי נסיון ועימות עם יצרו, מענין לענין באותו ענין נבאר בפרק זה הסכנה הגדולה למפלפל עם יצרו ודן עמו במשא ובמתן באסור ובמותר, ואינו יודע שהגרירה שגוררו היצר לפלפול היא סכנה עצומה ובנקל יפילהו היצר בטענות שיהיו "מצודקות" בעיניו, אחר ששוחד התאוה יעוור ויסלף את הדברים המצודקים, ויצדיק לו את השקרים הטפשיים והנתעבים ביותר, ולפחות ילמד זכות על עצמו במחדליו, ויגיע לגרוע ביותר - שהוא התפשרות עם כח הרע וישלים עם מצבו מבלי שינקפנו מצפונו, וכל אלו תקראנה אותו מההתמהמהות של המשא ומתן עם יצרו.


בנתיב זה נבאר את סכנת הפלפול עם היצר והכיצד סוד הנצחון אותו הוא לא רק שלא להתמהמה ואפילו לא לרגע במקום העבירה, אלא גם שלא להתמהמה במחשבה של היסוס או של שקלא וטריא, כי ברגע עלול הוא מיד להשחיל לך איזה שהיא מחשבת "היתר" או "קולא", כי ידיו רב לו בחכמת הפלפול להטעות אף חכמים כאדם הראשון וכשלמה המלך, אזי בידו האחת יפלפל עמך לערער ולספק לך את וודאותך, ובהצטרף זה שבידו השנית מנפנף הוא לך בשוחד העבירה ומטעימה למול עיניך - בנקל אתה ניצוד בידו, ובכן הנצחון תלוי בתקיפות הדעת לבלתי שמוע שום צד הסוטה מדרך התורה.

ולהלן קטעים מסכנת המשא ומתן עם היצר.

השכל והרגש

"ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל וגו'" (ג' ו')

א. מחטא אדם הראשון ניתן ללמוד דרכים בהתמודדות עם היצר

במאמר זה נבאר ונברר במה הטביע הקב"ה כח חזק יותר - בשכלו של האדם או ברגשותיו? ובלשון ה"שערי קדושה" שער א' חלק א' - בנפשו השכלית או בנפשו היסודית?

מצד אחד רואים אנו ששכל האדם חזק מאד, שהרי לא יאכל אדם דברים מורעלים, ואף שהינו רעב מאד ורגשות תאוותיו דוחקים לאכול, וכמו כן לא יעשה אדם מעשה ואף שחושק הוא מאד לעשותו כגון לגזול או להזיק, בהיותו יודע שלבסוף יתפס ויענש. אם כן השכל חזק מן הרגש; ומאידך אדם לא נמנע מלחטוא ואף שמאמין הוא שיענש, הכיצד?!

ידוע ומפורסם כי ענין חטא אדם הראשון עמוק ונסתר הוא, הרמב"ן בריש בראשית כתב שאין לנו הבנה בחטאו, ואף מלאכי השרת שאלו להקב"ה: מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר (שבת נה, ב), וכן איתא באד"ז שביקש אדה"ר מרשב"י שלא יפרסם חטאו אלא רק למארי דרזין. אולם אחר שתורתנו הקדושה ניתנה לנו כהוראה למעשה, ולא לשם סיפורים בלבד, וכמו כן תורתנו ניתנה על מנת ללמוד ממנה דרכי עבודת ה' למגדול ועד קטן, רשאים אנו לעיין בפשט הפסוקים ללמוד לקחים לעבודת ה'. וכמו שכן למדו מכאן ה"אור החיים" וה"כלי יקר" יסודות בהתמודדות עם היצר, וברור שאופן פיתוי הנחש לאדם וחוה היה לפי גדולתם, שהרי היצר הבא לאנשים גדולים הוא באופן אחר משבא הוא לייתר ההמון, מכל מקום יסוד החטא והכשלון שווה בכולם וכמו שנבאר.

ב. התמיהה בחטאה של חוה

יש להתבונן בחטאה של חוה, מהיכן נכנס הנחש להחטיאה?

אמרו חז"ל (יומא לט, ע"א) "עבירה מטמטמת מוחו ולבו של אדם", ויש להבין אכן, אחר שעבר אדם עבירה נטמטם, אולם הכיצד ובאיזה דרך הובילו יצרו לעבירה, הרי קודם העבירה היו לבו ומוחו עירניים שהרי עדיין לא שלט בו הטמטום. וגם אם נענה על כך דהטמטום שבאדם בא מקטנותו בהיותו שואף ורודף מחוסר דעת אחר הבלי עולם וזה מיום הוולדו, ואולי זה שיצר בקרבו לאט לאט טמטום עד שבא לידי עבירה בגדלותו, עדיין השאלה בעוצמתה, דזה אמנם שייך גבי כל אדם, אולם גבי חוה הלא פלא הוא היאך נתפתתה חוה לאכול מעץ הדעת אחר ששומעת מפורש מהקב"ה "מות תמות", והרי זה כמו לאכול מאכל מורעל. וזאת עוד מבלי שיקדם להם טמטום של הרגל מקטנות, שהרי חטאם היה כבר ביום הראשון ליצירתם?

נקדים דברי הרמח"ל בענין זה של חטא אדם הראשון בספרו "דעת תבונות" עמ' כג:

הן אמת שהיו יכולים בני אדם להיות זוכים במעשיהם ומכירים האמת ועוזבים אורחות השקר של העוה"ז ברצותם להתקרב אל בוראם, וזה בהיותם יודעים ומבינים כבר שכל מה שהוא היפך מן הדרך אשר צוה ה' אינו אלא מכלל סוג הרע שרצה בו הרצון העליון ובראו בהסתר פני הטוב, ועל כן ימאסו בתרמית עיניהם זה, ויבחרו באור הגנוז והצפון אור פני מלך חיים.

ואם היו עושים כן, הנה היה יחודו יתברך מתגלה עליהם מצד עצמם, ונמצא מקרבים להם הישועה, ולא היה צריך הקב"ה להראות להם בדרך קושי הגלות ואורכו.

ואמנם אדם הראשון באמת חכם גדול היה, והיה לו לחקור בחכמתו ע"ז כראוי, ואם היה עומד באמונתו ולא היה מתפנה אחר היצר הרע אלא אדרבא היתה מתחזקת בלבו האמונה הזאת, ואז היה נקרא שהשיג היחוד העליון" - ע"כ.

מגלה לנו הרמח"ל, שכל יסוד הכשלון הוא מחמת שהשכל לא בהיר אצל האדם להאמין ולהבין שכל מה שאסר ה' זהו מוות ורע, לראות את העבירה כמו רעל שממית מיד זוהי מלחמה קשה, לפי שנצרך כאן להכחיש את אשר תראה העין, וכאילו והעין מראה צבע שחור, והשכל צריך להילחם עם העין ולהשתכנע שזהו צבע לבן.

אלא שעדיין התמיהה כמעט בעינה, שהרי סוף סוף לאדם וחוה נאמר מפי הגבורה: "ביום אכלך ממנו מות תמות", וזה נאמר להם לא על ידי שליח, ולא על ידי נביא, אלא מפי הקב"ה שבראם, אם כן עדיין יש להתבונן מה הביאם לכשלון זה. אולם בדברי הרמח"ל שהזכרנו אכן מונחת התשובה על כך, באם נעמיק יותר בדבריו.

ג. סכנת הפלפול בציווי ה'

בגמ' סנהדרין (סג ע"ב) נאמר: יודעין ישראל בע"ז שאין בה ממש, ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.

נתבונן, עם ישראל עם חכם ונבון עומד ורואה עולם מלא עובד ע"ז, יודעים עם ישראל שע"ז זו שעובדים אומות העולם, אין בה ממש - עץ ואבן שלא ישמעון ולא יראון - הבל הבלים, ובכל זאת מתפתין לעובדה בשביל להתיר לעצמם עריות, וכי בשופטני עסקינן המרמים את עצמם, היש טפשות גדולה מזו שאדם סוגר עיניו ומתוך כך מזיק לעצמו בנופלו בבורות ומצטדק בטענת "לא ראיתי"?! אתמהא.

ועוד, מה יועיל להם לעבוד ע"ז כדי להתיר להם עריות, וכן מהו ענין "בפרהסיא".

ראשית תחבולת היצר להפיל את האדם הבריא בדעתו שאמונתו והכרתו חזקה, היא לגוררו לפלפול בטעמי האיסור, ובמיוחד לגוררו למשא ומתן בעיקרי יסודות הדת, היות כי אף שרואה האדם תאוות וחמודי העולם ולבו נמשך להם ומתאווה להם, אולם אחר שהכרתו חזקה מבין הוא שחמודות אלו סכנה הם לנפשו, וכמו שמבין האדם הנמשך לממון שאינו שלו, כי על אף שחשקו ותאוותו לגזול ממון חבירו אין זה כדאי לו שהרי לבסוף יתפס ומרה תהא אחריתו, כן הבריא בדעתו ובאמונתו יירא ויפחד מעשות רע.

לכך תחבולת כח הרע ראשית - לגרור לפלפול, וכשמסכים האדם להיגרר לפלפול עם יצרו, כאן נופל בסכנה עצומה, כי גם אם לא יצליח היצר בויכוחו ובפלפולו עמו להפילו לגמרי, הרי שלכל הפחות יספק לאדם את האמת שהיתה ברורה לו עד כה, או יקל מעליו את חומר הענין שהיה מאיים עליו עד כה, ומעתה יראה את הברור לו לאיסור כדבר מסופק וקל, וכמו כן עלול להצליח היצר בפלפולו להוריד לו חלק מיסודות האמונה שהיו ברורים ומיוסדים אצלו עד כה. ובצירוף השוחד המסנוור שסינוור את האדם גם לפני הפלפול, אלא שהאדם הצליח לבטלו ממנו מאימת האמת שהיתה ברורה לו - הרי שמעתה כשנתפתה האדם להתפלפל בציווי ה' ונסתפקה אצלו החלטיות האיסור - יחזור ויהא ניעור אותו חשק ותאווה, אחר שמסך האימה הוסר מלחוסמו, ואז יטעם מהאיסור, ומטעימה זו יבוא לטמטום עד שלא ירגיש בעבירה, ויאמר לאסור מותר.

ויאירו לנו בזה ביותר דברי הגר"א על הפסוק "לפתח חטאת רובץ": "תשוקתו של היצר אליך, שתתחיל אתה לפתוח לו, אבל בלעדי סיבת פתיחתך, יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב באהליך ולא תגור ממנו" עכ"ל. ועוד שם מדברי הגר"א: "כי הספק הוא פתח ומבוא ליצר הרע שיבוא".

הרי כאמור שכל תחילת מפלתו של אדם בכך שפותח פתח ליצרו בכך שמסתפק באמת ואינה החלטית היא אצלו.

ד. הצלחת הנחש - בפיתויו לגרור את חוה לפלפול בציווי ה'

זאת ראינו בפרשתנו, חוה שמעה ציווי ה' מהאדם, והרי בודאי שהכרתה היתה ברורה וחזקה בציווי ה', ידע הנחש שבדרך תאווה לא יוכל לפעול אצלה, ובא בדרך הגרירה לפלפול, גררה וסחבה למשא ומתן כמבואר בפסוקים (ג' א'-ה'), וכשהסכימה לבוא אתו למשא ומתן, הצליח הוא בפלפולו לספק לה את אמיתותה.

והנה נתבונן בראשית דברי הנחש אל האשה, לאחר שאמרה לו אזהרת ה' "פן תמותון", עונה לה הנחש: "לא מות תמותון כי יודע אלקים וכו'", כלומר מה שאמר האלקים "תמותון" הוא מפני שרצה להרחיקם מן העבירה בלבד ולא למעשה, והוא משום "כי יודע אלקים וכו'". אותה אימרה של הנחש "לא מות תמותון" פיעמה בתוכה והאמינתו, וסמכה על תירוצו של הנחש שכל מה שאמר ה' מות תמותון הינו משום: "כי יודע אלקים וכו'", ואינו אלא איום בעלמא, וזהו כל כוחו של השטן לצעוק "לא מות תמותון"!

בני אדם מחללים שבת, באיזה אומץ? וכי טפשים הם, והלא התורה קנסה סקילה על חילול שבת. התשובה, מצלצל להם השטן יפה באוזנם "לא מות תמותון"! הראיה הנה פלוני לא מת, או תירוץ אחר שמא אנוסים הם, או עונשי התורה לאו דוקא ח"ו ולא נאמרו אלא להרחיק מן העבירה וכדומה, ומכאן האומץ שלהם לעבור על ד"ת, וכאמור לו היה ברור להם ללא ספק וללא שום תירוץ שכל עבירה גוררת מוות ורע, כל גזל של פרוטה מביא קללה ועונש, כל מילה של לשה"ר גורמת אסון, כל ראיה של איסור היא מוות ממש, ולא היו מתפלפלים בדברי ה' ומסתפקים בהם - היו נוצחים.

עד שהשמיע לה דברי אפיקורסות, כמובא ברש"י מהמדרש באומרו לה: "כל אומן שונא בן אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם", ומבואר ברש"י בפסוק ו': ותרא האשה - ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר). והיינו כמבואר שהאמינתו לנחש לאחר שראתה דבריו, והיאך ראתה דבריו נגד דברי ה'? אלא מתחילה הסביר לה שאין בדברי ה' שאמר "מות תמותון" אלא הרחקה בעלמא, וכמבואר עוד ברש"י שדחפה לעץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו', וגררה למשא ומתן עד הגיעו אותה למינות ואפיקורסות.

והנה עוד מדברי הגר"א (דברי אליהו)

במד"ר פר' חוקת: אמר רבי שמואל בר נחמני, אמרו לנחש מפני מה את מצוי בין הגדירות, אמר אני פרצתי גדרו של עולם, פירוש, הנחש הוא היצר הרע, ושואלים אותו למה אתה מפתה את האדם בתחילת הפיתוי בסייג ובגדר ולא בעצם העבירה, והשיב על זה, אני שפרצתי גדרו של עולם, כשפיתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלתה בידי, עד שפיתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי בין הגדירות, עכ"ל.

הראנו לדעת, דגם לאחר שמנציץ ומבריק לעיני האדם את חמודותיו ועונגיו, עדיין לא יצליח בכך להתגבר על האדם, אלא בכך שבא הוא ומספק לאדם את אמיתותו בכך שגוררו לפלפול, ונושא ונותן עמו עד שמקעקע אצלו את יסודות האמונה, כי הלא ידיו רב לו במלחמתה של אמונה, ובצירוף השוחד שמנפנף הוא בידו השניה, נופל האדם בידיו לעבירה ממש.

ה. סכנת היגררות לויכוח ולפלפול עם הרע - להביא לאימות השקר ולהיות אדוק בו

וזהו "יודעים ישראל בע"ז שאין בה ממש", ופירש"י שם: שלא היה יצרן תוקפן לע"ז, אלא עבדוהו על מנת לפרוק עול כדי שלא יוכיחום על העריות שעליהן היה יצרן תוקפן. ועדיין לכאורה תמוה, היאך פרקו עול מלכות שמים והחליפוהו בע"ז כשיודעין שהוא שקר? אלא הכוונה שדחקו עצמם להכנס למשא ומתן על אמיתותה, ואף שידעו שע"ז הינה שקר, אולם ידעו שהשטן ידיו רב לו בויכוח, ויכול לשכנע עד כדי לאמת את השקר, ועכ"ז לא נמנעו מלבקש ולדון באמיתות העבודה זרה, ולא חששו מלהסתכן בויכוח עמו אלא אדרבא, היו מעוניינים לבוא לערעור האמת אצלם, וזאת כדי להרויח בסופו של דבר את העריות שהיתה נפשם מחמדתם, כי ידעו שבמצבם של עתה - שע"ז אינה ממש בעיניהם - לא יהיו מסוגלים לחטוא בעריות, לפי שמסך אימת החטא חוסמת בפניהם מלעשות זאת, ולכך דחקו עצמם לדון באמיתותה, ובכך שהרשיעו להיגרר ולדון על אמיתותה, פשעו בנפשם, ביודעם שבכך תסתפק להם אמונתם, אולם עשו זאת מחמת שוחד המעוור שהוא הביאם לראשית הכשלון, להיגרר לפלפול, והוא שהביאם שבמהלך הפלפול יסכימו עמו, וינעמו להם דבריו של השטן אחר שמשוחדים המה ברצון לעריות.

ומגלים לנו חז"ל, שעשו זאת בכוונה תחילה מפני תאוות העריות שנחסמה בפניהם עד עתה, ורצו לעשותה בפרהסיא דהיינו במצפון נקי, ללא שייסר אותם מצפונם מעונשי העבירה ומהבושה מהבורא.

ויתכן גם שלא נתכוונו ישראל להדיא שכך יהא סופן של דברים שיודו בע"ז, ולא היה ברור וגלוי בדעתם כלל מפני מה יצרם דוחקם להיכנס לשטות זו של ע"ז, אולם מגלים לנו חז"ל שבפנימיותם זהו המהלך שהילך בקרבם, וזהו מה שהסתתר תחת מודעותם, גם בלא היוודע להם בבירור סופה של הסכנה. ובאו להורות לנו בזה להזהר מלבוא עם השטן בדין ודברים, כי גם האדם אינו יורד לסוף דעתו של עצמו, ואינו מודע עד היכן תאוותיו ויצריו יכולים להוביל אותו מבלי שירגיש, ומבלי שיבין שסופו לשאול בכך שיאמת את השקר הגדול ביותר, ובעינים עצומות יאמין בו עד שיהא אדוק אחריו. והורו לנו חז"ל, שיכול השקר להתפתח אצל האדם עד כדי שיעבוד לע"ז בהיותו יודע שאין בה ממש, ועל אחת כמה וכמה שיתכן שלפחות תתערער אצלו אמונת שכר ועונש, ויקל בחומר העונש - לפחות לגביו - מסיבות שיראו לו מחמת תאוותו לעבירה, ויחשוב שהינו בגדר אנוס וכדומה בכל מיני לימוד זכות אחרים שילמד על עצמו.

וכמו כן עלול הוא לסמוך על התשובה שיעשה לאחר החטא, ועל כן חמור עונשו של האומר אחטא ואשוב, שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, להיות שהגיע לחטא מחמת פלפול, דהיינו חטאו לא נעשה בשברון לב ובהכנעה כגנב במחתרת, אלא חוטא הוא בכיסוי מראש על חטאו על סמך שיעשה תשובה, ובפלפולו זה הגיע לטעות עד כדי וכאילו יש איזשהו הסדר עם הבורא קודם החטא, ובמילא חטאו נעשה בלב בוטח, ועל כן קצף ה' עליו ביותר.

והוא בדוק, דכאשר מתמהמה האדם במקום ובזמן העבירה ואינו בורח משם תיכף, מיד צצים במוחו במהירות כל מיני מחשבות המקילות על חומר האיסור עם כל מיני לימוד זכות על עצמו, ולפעמים אף יתכן ויתפס בתוך שניות של התמהמהות למהלך של פלפול המסכן את נצחונו.

ו. רק אור התורה מגן ומציל לבל יגרר אדם למשא ומתן הַמְסַכֵּן את האמת

ומה יציל את האדם מפני המחשבות הדוחקות בו לספק את אמיתותו, שהרי זה יצר כשלעצמו להחשיק את האדם להיגרר לפלפול עם יצרו, וזה מחמת הרצון לתאווה, העצה לכך היא רק התורה, דהיינו, כאשר יקבע לעצמו ללמוד תורה אזהרותיה וציווייה, ושהתורה תהא מורה דרכו, ובאופן מוחלט יחליט לבל יסטה ימין ושמאל ממנה, והדברי מפורשים בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ה')

ובאמת היצר הרע הוא חזק ותקיף באדם מאד צ הרי שב' כוחות ישנם ביצר, האחד שהינו חזק מצד עצמו ובא להתקיף את האדם בכח, בהיותו מחזק בו את התאוות ומכניס חמדה עצומה בלב לחמוד את האסור.

ומוסיף המסילת ישרים, שביצר ישנה תכונה נוספת ומלבד כח הפיזי שבו להחשיק את העבירה בלב באדם - עוד בו כח פסיכולוגי: ומבלי ידיעתו של אדם הולך הוא ומתגבר עליו ושולט בו, הרי שמלבד שהינו חזק מאד הינו גם ערמומי, ומסיים שם המסילת ישרים: דמי שיניח התורה לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות ותאבד נשמתו - אלו תוצאות הפלפול עם היצר.

ויותר מכך כותב הוא עוד שם: שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדריגה אחר מדריגה, והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. ולכאורה היאך לא ירגיש, והלא יביט היאך חוטא הוא ונופל ברשת יצרו, שהרי הרב עצמו אמר קודם שמבלי תורה יגבר עליו יצרו והיינו שיפול בחטא?

אלא כאמור מבלי התורה יש בכח היצר לגרור את האדם לפלפול, ובכח פלפולו יערבב לו את האמת בשקר, והגם שיפול בחטא יצדיק עצמו בכל מיני הצטדקות, ולא יבין שחוטא הוא, ועל כך תועיל התורה, והטעם, היות והתורה משמשת כאורה המאירה את החשיכה ופוקחת עין לאדם שמיד יבחין האדם בעומד ממולו, הלנו הוא או לצרינו, העוסק בתורה רגישותו והבחנתו בין רע לטוב חדה היא, כי בהיותו לומד ומשנן אזהרותיה וציווייה, שכרן של עושי המצוות, ועונשן של עוברי עבירה, ומעמיק בכוונת כל מצוה ומצוה לדקדק בה כראוי, זהו שיחכימהו להיזהר מפלפול היצר ולהבין בשקריו ותרמיותיו.

וזאת יש לדעת, כי גם זה העוסק בתורה צריך ליזהר שלא להסתכן ולברוח מלבוא למצב של משא ומתן עם יצרו, כי זאת העצה היחידה להחליט מיד ללא שהיות וללא משא ומתן לברוח מהעבירה, כי אם לא יעשה כן השקר של העולם ימשוך אותו לאמת את השקר, ומתוך חולשתו באמונת דברי ה' יפול ויכשל, אלא שהעוסק בתורה יותר מחוסן מלהתפתות לפלפול, אולם גם הוא מחוייב להזהר מהפלפול.

והיאך מגיע האדם לחולשת האמונה בדבר ה'? מחוסר תמימות בדבר ה' - ההיגררות לפלפול בציווי ה' היא הסכנה הגדולה. ואומר הרמח"ל, דזה מה שקרה אצל אדם הראשון, וברור הוא, לאנשי מעלה כאדם הראשון בא היצר באופן אחר מאשר לייתר בני אדם, וכמובא בדברי האר"י הק' שאדם הראשון רצה לזרז את תיקון העולם והיו לו במעשיו כוונות עליונות, אולם בסופו של דבר היה עליו לדעת שמה שאסר ה' זהו מוות ורע עם כל הכוונות הטובות, וכמו שנבאר להלן גבי שלמה וחזקיהו, וזו העצה לברוח מהפלפול היא מחוייבת גם לעוסק בתורה כאמור, אלא שהעוסק בתורה יצליח להימנע ולהינצל מסכנת הפלפול, והבטל מהתורה לא יצליח להינצל מכך, וכדברי ה"מסילת ישרים".

ז. הבורא ברא בטבע האדם ששכלו יהא חזק מרגשותיו

נמצא, באם לא יתקלקל השכל מישרותו יהא חזק נגד הלב, דאף שיראה בעיניו דברים החומדים את הלב - מראה העין, לא ישפיע עליו להטותו מהדרך מבלי שקודם יתקלקל שכלו, וכמו כן מאידך מבלי שמציג היצר את חמודותיו ועונגיו גם יתכן ויהיה השכל מנצח - להיותו בלתי משוחד, אולם הסכנה היא כשמצטרפים שני הדברים - המשא ומתן עם השטן, יחד עם השוחד שלו, אז בודאי שהאדם בסכנה עצומה, להיותו לוחם בשכלו הדל נגד השטן המשחד בשוחד המעוור עיני חכמים.

והנה עובדה, דברים שהיזקם לגוף האדם הוא מידי - לא יעשה האדם אותם, חולה סכרת לא יאכל מתוק, חולה בדלקת ריאות לא ישכב בטחב, אולם לעשן קשה לאנשים מלפרוש, היות ואין הסכנה ברורה להם, ממילא שכלם לא השתכנע להבין שיש סכנה בדבר, ואף כשהרופא אומר להם שמסוכן לעשן אינם משתכנעים, שהרי הרופא עצמו מעשן, או שמתרצים המעשנים לעצמם: הנה אנשים רבים מעשנים ומאריכים ימים, אולם בדבר שברור לשכל בבירור שהפורענות תבוא, מיד פורשים.

ונצטט קטע נפלא שראיתיו אחר עריכתי מאמר זה, התואם ממש לענייננו, מהגה"צ ר' אייזיק שר זצ"ל, מספר "לקט שיחות" עמ' כו-כז פרק "ואתה תמשול בו":

ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. יש להבין, מה חידוש יש בדברים אלו. ואמר האדמו"ר זצ"ל (הסבא מסלבודקא) דבר עמוק, ידוע שהיצר הרע הוא חזק מאד, אבל יש לו גם חולשה גדולה מאד: שהוא צריך תמיד את עזרתו של השכל. והואיל והשכל הוא היצר הטוב שבאדם, והואיל ובלעדיו אין האדם יכול לעשות כלום, הרי שגם עבירות לא ניתן לעשות בלי השכל, ועל כן עמל היצר הרע בכל כחו להתגבר על השכל שיהיה כפוף תחתיו וישמש אותו.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ד' אייר התשע"ב 11:01 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ד' אייר התשע"ב 10:43 #12235

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
המשך #9

וידוע שהאדם חפשי בדמיונו (הוא היצר הרע), ואסור במושכלו (שהוא היצר הטוב), ומכיון שעיקר מעשי האדם הם על פי השכל ואף היצר הרע נצרך לו בפיתויו, הרי שאם האדם יתגבר וישליט על עצמו את שכלו ויחיה רק לפיו, ויבחון את פיתויי היצר הרע לאור השכל, אז יראה שכל עבודתו היא כמגדל הפורח באויר, חלומות רבים שאין בהם ממש. וכשישליט את שכלו על כל פעליו, יסור ממנו היצר הרע וינצח אותו כי כל כחו משאות שוא ומדוחים.

ובזה אפשר להבין מקרא זה: ואליך תשוקתו, ביאר הקב"ה לפני קין את חולשתו של היצה"ר, שהוא נצרך תמיד לעזרת השכל, שהוא עצם האדם, והיצר הרע משתוקק שהשכל יעזור לו לשלוט עליך. ומגופו של אותו טעם אתה תמשול בו, משום שלכשעצמו חלש הוא באמת, ואם אך תרצה לחיות חיי שכל ולא חיי דמיון, בנקל תמשול בו ולא תמלא את תשוקתו, ולא זו בלבד שלא תגרר אחריו, אלא תמשול בו לכופו לשכל והיה הוא השמש לשכל, כי הוא הצריך לשכל ולא להפך. ואל יבהילך במלחמותיו, כי כל רצונו לכבוש את שכלך, ובידך לחסום את דרכו ולבקרה בשכלך, ולשלוט בו על ידו.

ונצטט עוד קטע מדבריו שדברינו לעיל מכוונים לזה:

ולכאורה היה נראה, שפרשה זו נכתבה כדי ללמדנו עד כמה יש להזהר מליפול ברשתו של היצר הרע האורב אף לאדם הגדול ביותר ומבקש להמיתו (כמ"ש בקידושין ל"ב), ועל האדם לעמוד על המשמר ללא רגע של הסחת הדעת (שבכך נכשל אדם הראשון, וכמ"ש (בב"ר פכ"א) על שדה איש עצל עברתי - זה אדה"ר). אבל כשנתבונן בדבר נראה, שלא זו היתה התביעה עליו, שהרי קשה ללחום כנגד היצר הרע כאשר אין מכירים אותו, וכשאין יודעים מה הם דרכיו. בראש ובראשונה יש להכיר את היצר היכן הוא טמון, ואז יש לדעת איך ללחום בו. ואם כן, לא על הנפילה במכמורת היצר נתבע, ולא עליה נענש.

התביעה כנגד אדם הראשון היתה אחרת, והתורה העמידתה בראש דבריה. התביעה היתה על כך, שהאדם סמך על שיקול דעתו כנגד צו שמים. התביעה היתה על כך שנשמע לסברת שכלו אף כי היה זה שכל אלקי, שהכתוב מעיד עליו שהאלקים עשה את האדם ישר, אבל בו ברגע שהמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט), וסמך על שכלו וישרותו כנגד צו הבורא, נטרד מן העולם. כי צו האלקים חייב להיות לאדם כעמוד ברזל. והעברה - כשמה כן היא, התביעה בה היא על עצם העברה על דבר ה'. כי אילו היה דבר ה' בעיניו כחוק ולא יעבור, הרי כל רוחות שבעולם לא היו מזיזים אותו ממקומו (וכמ"ש באבות פ"ג מכ"ב על מי שמעשיו מרובים מחכמתו), וכל פיתויי הנחש והטעיות השכל לא היה בכחם להטותו.

וזהו לימוד עצום עבורנו, שכאשר יש לפנינו צו שמים יש לקבלו כחוק אלקי, ולדעת שהוא בתכלית ההבנה והשכל, ואין לאדם לבא אחר המלך את אשר כבר עשהו ולהשכיל סברות שכליות נגד הציווי האלקי, ועלינו ללמוד קל וחומר, ומה אם השלמים הללו, האדם ואשתו, שהיו מנוטלים מיצר הרע, הגיעו לטעות כזו, ונטרדו מעולמם, מה יעשה החסר שבחסרים, שיצר סוכן בקרבו ומסיתו לעשות רע, ולוחץ עליו מבפנים ומבחוץ, ואין עצה כנגדו זולת ההתחזקות לשמור את צו ה' כעמוד ברזל בל ימוט, בלא שום חשבונות.

ח. כשנחלש השכל גובר הרגש

ובזה נבין מה שנאמר בפסוק ו' לאחר הויכוח של הנחש עם האשה: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", וכי קודם לא קרץ לעיניה נחמדות העץ להתאוות אליו, והלא ראתהו גם קודם לכן כשהזהירו ה' עליה שלא לאכלו, אלא דמתחילה כשהיה השכל ישר וחזק, בנקל גבר השכל על רגשות תאוות הלב, ורגשות תאוות הלב לא העזו להרים ראשן ורצונם כנגד השכל החזק, אולם לאחר שגררה הנחש לויכוח, תוצאותיו של הויכוח גרמו לקילקול השכל ולחולשתו, וכנאמר: "ותרא האשה" - "ראתה דבריו והנאו לה והאמינתו", אם כן בזה נתקלקל השכל ונחלש, ולכך "ותקח מפריו ותאכל" - גבר כח הרגש עד כדי אכילה מפרי שציוה ה' שלא לאוכלו.

והדברים מדוייקים ברש"י, דבפירושו על פסוק: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעינים וכו'", פירש שלא כפשוטו, שחמדה בלבה את הצד החיצוני שבפרי, אלא הוא המשך לפיתויו של הנחש שראתה דבריו, ופירש"י כי טוב העץ - להיות כאלקים, תאווה הוא לעינים - כמו שאמר לה הנחש ונפקחו עיניכם, ונחמד העץ להשכיל - כמו שאמר לה יודעי טוב ורע, הרי שפירש את הפסוק בביאור המבאר את טעותה וכשלונה מצד השכלי ולא מצד התאוותני.

והוא מה שנאמר בתורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות, ואחר כך "ואחרי עיניכם" - זו זנות. המינות, שהמה הספיקות באמיתות ציווי ה', הם שיביאו לבסוף לעבירה.

ובזה תתורץ הקושיא הידועה, דהרי עין רואה ואחר כך הלב חומד, ולמה הקדים "לבבכם" לפני "עיניכם"? התשובה, לכך פירשו "לבבכם" זו מינות, דלא יזנה האדם בעיניו כאשר ידע שזה מוות גמור, אלא מקודם המינות מספקת לו את אמיתות העבירה ואת חומרתה, ורק אז נכשל. והא דאמרו עין רואה ולב חומד, היינו בתרווייהו בזנות, דהיינו דאחר שנתפתה האדם לזנות, קודם זונה בעיניו, דאימתי הלב חומד לזנות רק כאשר העין רואה קודם, אולם היאך יגיע האדם לפיתוי זה לזנות ולא לירא מה', זה מתחיל ממינות, לכך פירשו כאן ד"לבבכם" הכוונה למינות, והוא קודם לעין, דמבלי המינות והספקנות בעבירה על מצוות ה', לא יבוא האדם לזנות בעיניו.

ברור שצריך האדם לעצום עיניו מראות ברע גם כששכלו בריא ויודע חומר האיסור, אבל הוא משום שמא יפול בשכלו ויחלש מוחו מלהבין גודל חומרת אחריותו מחמת שוחד התאווה, אולם לעולם הנפילה לתאווה באה לאחר שהשכל נתקלקל במינות, ונסמו עיני השכל מלראות את הנכון והישר, ואז התאווה נהיית בעלת הבית על האדם.

ט. כוחו הכביר של השכל על הרגש מתבטא במידת "הבושה"

הלב משכן הדמיונות, התאוות, החמדות והרגשות - פחד וחרדה וכדומה, המוח משכן השכל למנוע ולעצור את רגשות ודמיונות הלב בעשותו חשבון של הפסד כנגד שכר, והארכנו לבאר שכח המוח משכן השכל חזק הוא מן הלב משכן הדמיון.

ונראה עוד ראיה פשוטה לכך, הרי אדם נמנע מעשיית תאוותיו ורצונותיו מחמת הבושה. שהרי כמה בני אדם יש שמצד תאוותם נמשכים לגזל ולעריות ורק מכח הבושה נמנעים הם, והרי הבושה היא השכל, כמובא ב"אורחות צדיקים" שער השלישי שער הבושה: אמרו חכמים, השכל הוא הבושה והבושה הוא השכל, ולכן בעלי חיים שנבראו עם כח המתאווה ומבלי שכל - אין להם בושה, ועוד שם: וראיה - שלא ראיתי ביישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה.

אם כן הבושה שהיא השכל בקלות גוברת על כח המתאווה שבאדם מלעשות מעשים שיחשוק בהם, שהרי אדם יאכל מאכלו בפני בני אדם כמו בחתונה - בעדינות ובצניעות, ואף כשתרעב נפשו למאוד יתאפק לאכול בפני מכובדים, כי אם במתינות הרבה יותר מכפי שיאכל עם בני משפחתו או לבדו, וכשם שהבושה הנובעת מהשכל עוצרת מהרבה חשקים ורצונות - כי כך השכל מורה שיש להיות מקובל בחברה ורצוי בין בני אדם, כמו כן כשקובע האדם בשכלו שיש להיות רצוי בעיני ה', וכמו כן ברור לו בשכלו שכל מה שאסר ה' הוא מוות וסכנה, השכל הזה יחייבהו להמנע מתאוותיו, ויצליח לשכנע עצמו שכל התאוות למיניהם אינם אמיתיים בעצם אלא בדמיון, ואף שלא השיג האדם הרגשת המוות והסכנה שבעבירה כאדם השותה ארס נחש, אלא הדבר רק בשכלו - השכל חזק הוא, אולם זהו כל זמן שלא נתקלקל השכל ולא נתערער מהוודאות שבידיעה, כי אילו נתקלקל השכל ובא לחוסר בירור, הרי שבנקל יגבר כח המדמה בצירוף כח המתאווה על כח החושב.

י. החוטא מתוך "פלפול" קשה מהחוטא במזיד ומידיעה

סכנת הפלפול עם היצר סכנה עצומה היא, אדם שנפל בעבירה מתוך חמדה ותאווה, קל לו לשוב אחר שנוקפו לבו על מעשהו, אולם החוטא מתוך פלפול עם יצרו, מגיע הוא למסקנות "היתר", ואינו מודה בחטאו וקשה הוא מלשוב, והיא שגרמה לנפילתו של שלמה המלך החכם והדעתן מכל האדם אשר על פני האדמה, והוא בהיות שנגרר לפלפול עם השטן ודרש טעמא דקרא - כמובא בגמרא סנהדרין כ"א ע"ב: שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב: "לא ירבה לו נשים" שלא יטו את לבבו, אמר: אני ארבה נשים ולא יטו לבבי, ולבסוף נאמר (מ"א, יא, ד) "נשיו הטו את לבבו", וכן בענין השני של לא ירבה לו סוסים, עד כדי שנאמר (מ"א, יא, ו) "ויעש שלמה הרע בעיני ה'", ולבסוף גם הודה שאין להתחכם עם התורה, עד שאמר (קהלת ז, כג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", דהיינו חשבתי שאני חכם! אולם נוכחתי לדעת שהחכמה רחוקה ממני, וסמכתי על חכמתי להיגרר לויכוח עם השטן ובזה הכשילני.

הנה שלמה שחטא מתוך פלפולו בציווי ה', לא עזבו היצר, והחזיק בו עד שנכשל באלף נשים, וכאמור לעיל בודאי שהיצר שבא לשלמה אינו באופן שבא לייתר בני אדם, וכידוע מהסה"ק ששלמה כיוון בזה שלקח אלף נשים לכוונות עליונות ונשגבות, אולם לא עמד לו כלום כאשר בסופו של דבר עבר על ציווי ה'. ה"לא מות תמותון" מצלצל לכל אחד כפי מדריגתו, זוהי הליצנות של הנחש לבא לכל אחד כפי מדריגתו ולנגן לו "לא מות תמותון", ואף שהתורה אסרה וענשה מוות לחוטא - יש לו תירוץ לכל אחד לפי גודלו ומעלתו, לאדם הראשון היה זה "כי יודע אלקים" וכו', ולכל אחד יש לו נתינת טעם אחר, אולם הצד השווה שבכשלון הוא החוסר יציבות וברירות שכל מה שאסרה תורה הוא מן הרע הגמור, ולא יועילו על כך שום תשובות שבעולם, כמבואר ברמח"ל שהזכרנו לעיל.

יא. פלפול שגרם כמעט לאיבוד עולם הבא

וכן חזקיהו המלך נכנס לדין ודברים בדבר מצות פריה ורביה, (כמובא בגמ' ברכות י'), ופלפל לומר דהרי כל המצוה לשאת אשה בשביל להביא בנים, וכיון שראה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים, התחכם להמנע מתוך היתר מהמצוה, וכמעט שאיבד עולם הזה ועולם הבא, וכמו שהוכיחו ישעיה ואמר לו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? באלו נסתרות של הקב"ה מה אתה נכנס? מאי דמפקדת אבעי לך למיעבד, ומאי דניחא ליה לקוב"ה - למיעבד, דהיינו אמר לו ישעיה מה שאתה מצווה עליך לעשות ומה שנוח להקב"ה הוא יעשה.

הנה לנו כמו כן לראות, שהחוטא מחמת פלפול מחזיק בטעותו ואינו נכנע, ועד שלא בא ישעיהו בדבר ה' אליו לא היה שב מטעותו. ויתכן שיבוא היצר גם בכח רוח הקודש להביא ראיות לעבור על ציווי ה', וזה יצרם של אנשים גדולים - כל הגדול מחבירו וכו', אולם - כמבואר ברמח"ל לעיל שעם כל זה נתבעים: מדוע עברת על ציווי ה'.

יב. פלפולו של שאול איבד לו את המלוכה

וכן גבי שאול המלך שנאמר בו (שמואל א' טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן", ופירש שם המלבי"ם, דיש הבדל בין "חמלה" ל"רחמנות", רחמנות היינו שאדם כואב לו לראות באובדן אחרים, ואף שאמנם מצדיק הוא את דין איבודם, עם כל זה מרחמנות חש צער בנפשו, אולם חמלה היינו שדן ושופט הוא בעצמו כי ראוי מצד הצדק והיושר לחנון ולחמול על השני, וגם כשאין הדבר נוגע לצער נפשו - דן הוא בדעתו, ואינו מצדיק את איבודו של הנידון, ואצל שאול נאמר "ויחמול", דהיינו שחשב שאין מן היושר להשחיתם, ושלא בצדק ציווהו הנביא דבר זה, והוא עוון פלילי וכו', עיי"ש בדבריו. הרי שנכשל בדבר על ידי שדן בעצמו אם דברי הנביא אמת או לא אמת.

וזה עיקר כעסו של הקב"ה על האדם, כאשר נכנס לפלפול עם יצרו ומורה היתרים למעשהו. וכנאמר (ירמיה ב, לה) "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", וכמה נוראה הקללה של האומר: שלום יהיה לי "כי בשרירות לבי אלך", ומסתמא מתוך היתרים שלמד על עצמו. הרי שאז: לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו וגו'. וכמבואר לעיל, שאפילו על פלפול כמו "אחטא ואשוב" נענש האדם ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ואף שמודה שחוטא הוא, אלא מכיון שמקל על עצמו את החטא מכח שנסמך הוא על התשובה - נענש על ההתחכמות בציווי ה'.

יג. סוד נצחונו של יוסף הצדיק את יצרו - בריחה מהפלפול

ובזה היה סוד נצחונו של יוסף בנסיון אשת פוטיפר (מובא ב"דברי יחזקאל" פרשת וישב), דשם נאמר (בראשית לט, ז) "ויהי אחר הדברים ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי, וימאן - ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני" וגו', דתיבת "וימאן" לכאורה מיותרת, דברור הוא שמיאן מהמשך הפסוקים. אלא הביאור הוא, דקודם החליט לעצמו למאן מבלי סיבות וטעמים, ואחר כך מה שמבואר בפסוק שנימק את סירובו, בטענה שיש כאן חוסר נאמנות לאדונו שהפקידו על ביתו ולא מנע ממנו כי אם את אשתו - נימוק זה היה עבור אשת פוטיפר, ולא שאז עלה בלבו נימוק זה לעצמו, ובשביל נימוק זה פירש מן העבירה, כי ידע שאם היה מתחיל בטעמים ובנימוקים על סירובו מבלי החלטה לְמָאֵן - עלול הוא להיגרר מפלפול זה עד לעבירה ממש, כי ידע בבירור גודל הסכנה של ההתמהמהות בשעת העבירה ובמקום העבירה, כי הרבה מקטרגים של ספיקות והיתרים פתאום יכולים להתנוצץ בלב המתנסה להתיר לו את העבירה, או לפחות להקל את חומרתה, ובפרט כששוחד העבירה מתנוצץ מול עיניו.

יד. סכנת הפלפול חמורה בתוצאותיה פי כמה כאשר היא ביסודות האמונה

וזה סוד קבלת התורה "נעשה ונשמע", דקודם "נעשה", דהיינו מבלי לפלפל בטעמים של האיסור, ורק לאחר שישנה החלטה לעשות ציווי ה', בין כשנבין בין כשלא, אז הותר לשמוע ולברר הטעמים, שאז בירור טעמי המצוות הוא בשביל לדרוש ולקבל שכר ולא חלילה שתהא דרישת הטעם סיבה לקיום המצוות.

ואם סכנת הפלפול עם היצר הוא בטעמי המצוות בלבד - סכנה גדולה היא, על אחת כמה וכמה הפלפול ביסודות האמונה - מציאות ויחוד ה' - מסוכן הוא למאוד, ומצוה לעיין בספרי ה"חובות הלבבות" שמובא בהם הקדמת הרב "פתחי לב" שהאריך במערכת נפלאה של גדולי ישראל, מכללם: שו"ת הריב"ש, משנת חכמים למהר"ם חגיז, שכולם מדברים בגנות לימוד האמונה על דרך החקירה, ובשו"ת "חות יאיר" כתב שהחקירה תועבה. "הגאון" כתב (מובא בסידור הגר"א), שממקום שמסתיימת הפילוסופיא על כל עמקותה - משם מתחלת חכמת הקבלה, כך שאין לפילוסופיא שום ידיעה מהאמת, וכן גינה את החקירה והפלפול באמונה. ובשו"ת "נודע ביהודה" גילה דעתו לדלג "שער היחוד" מספר "חובת הלבבות". וראה שם עוד עשרות של גדולי וקדושי ישראל שהשתמשו בלשון חריפה מאד על ההולכים בדרך החקירה, וקבעו שהיא סכנה עצומה ורבים נפלו ולא קמו. ומסקנתם, שאין לנו אלא לאחוז באמונה פשוטה ללא טעמים כלל, ובפרט בדור חלוש בנפשו כמותנו היום, שבנקל יכולים אנו להאחז בבלבול האמת ולבוא למינות רח"ל.

וכמו שכן מסופר על החפץ חיים, שראה פעם את בנו קורא בספר "מורה נבוכים" וגער בו, וכששאלו בנו: והלא זהו ספר שחיברו הרמב"ם, ענה לו: הרמב"ם לא חיבר ספר זה אלא לנבוכים שבדורו, ואתה למה לך להיות נבוך בשאלות ולהכנס לשאלות ואח"כ לבוא ולתרצם. והסביר לו, שהלא אמונתנו ברורה לנו מהיסטוריה מוצקה ומבוססת שאין כמוה, וכי לא מספיק דור יוצאי מצרים על כל הניסים שראו? לא מספיק סיפור מיליוני העדים במחזה מתן תורה? לא מספיק מיליוני אנשים שהלכו בתקופה ארוכה של 40 שנה במערכת מופלאה של ניסים, ענני כבוד, מן, באר, לא מספיק כיבוש יהושע ל"א מלכים בניסים ונפלאות ועוד ועוד, וא"כ למה לך להגרר למשא ומתן?

ועל אחת כמה וכמה מסוכן הדבר להתווכח עם קטני אמנה ולהשיב להם על שאלות באמונה, שמוחם מבולבל בהם, וכבר הכרתי כאלו שחשבו עצמם חזקים ונכנסו בעומק החקירה של כל מיני שאלות באמונה, וניזוקו מאד.

והנזק הוא ודאי, לא מבעיא אם לא ירד לעומק יישוב קושיותיו של השואל, שאז נשאר גם הוא עם שאלה ללא תשובה, אלא גם אם מיישב הוא קושיות באמונה ואפילו מיד - מקרירות באמונה בודאי שלא נמלט.

וכבר היה מעשה בהגה"ק רבי אהרן ראטה זצ"ל, שניגש אליו אדם ושאלהו שאלה באמונה, וענהו הרב תשובה מלאה ומספקת, וראו פני הרב שהינם בעצב, ושאלוהו: מה קרהו? ענה: פלוני ציננני באמונה, אמרו לו: אבל שמענו את היישוב שישבת לו והיה מספיק לשאלתו. ענה: "מצב האמונה אצל האדם אחר התשובה אינו כמו קודם השאלה".
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ד' אייר התשע"ב 11:02 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ד' אייר התשע"ב 10:44 #12236

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
המשך #9

טו. האמונה מחזקת את השכל לגבור על הרגש, וככל שהאמונה ברורה יותר כן השכל חזק יותר

ככל שהאמונה ברורה יותר השכל חזק יותר, כי חייב להיות השכל משולב עם האמונה, והדבר יועיל הן להציל מנטיות הלב לתאוות וחמדות שרק האמונה תחייב את השכל להבין שזה רע ומוות, והוא פשוט, מבלי אמונה מדוע שיראה את מה שאסרה תורה כמוות ורע?! וכמו כן תועיל ותציל האמונה מייתר הנטיות שבלב, כגון החרדות ודאגות מפני הבאות, עצב ודאגות שבכאן לכאורה גם השכל מחייבם, שהרי מקרי העולם בפורעניות - מתרגשים ובאים, כאן צריכה האמונה לחדד את השכל, והיינו שמאחר כי "אין עוד מלבדו", והקב"ה מנהיג את העולם, וכשרוצה הקב"ה להציל אדם מצילו לבדו, ואף שכל אלה שמסביבו נאבדים - כנח בתיבה, הרי שהאמונה משרה רוגע ושלוה על הרגשות הסוערים, מסלקת את החששות והדאגות, מפני שהמאמין משליך את קורותיו העכשויים והעתידיים לאשר יחפוץ ה', ומחליט בדעתו לסמוך על הנהגת ה' בידיעה ברורה שהבורא עושה את הטוב ביותר עבורו.

האדם מצליח להגביר שכלו על רגשותיו, אחר שהאמונה ברורה ומצוחצחת אצלו לראות כבחוש ממש שהינו בידיו של הבורא, ומבין הוא שיש לו פשוט להתייאש מלשמור על עצמו, ואמנם עושה הוא את ההשתדלות המחוייבת בלבד, אולם מעבר לכך להחליט להשליך עצמו על הליכות הגוזר, כי במילא אין הוא יכול לשנות כלום ממה שנגזר, מה שיכול לשנות הוא רק מצוות ומעשים טובים, ואז ינוח מרוגזו ומעצבון ידו מלדאוג ומלהעצב, ואדרבא את דאגתו יעתיק על מחדלו מקיום תורה ומצוות, ובכך ירבה יראת ה' בלבבו.

וכמו שרואים אנו בחוש, שהחולה ישמר מלאכול דבר שאסר עליו הרופא ובנקל יגביר שכלו על רגשו, אולם בתנאי שיאמין לרופא באמונה שלימה שאכן מה שאסר עליו - מזיק לו, כי אילו יפקפק באימונו של הרופא, ויחשוב שהרופא מגזים ואינו מדייק בחומרותיו עליו, הרי שמיד יקל מעליו את אשר אסר עליו, אם כן מוכרח שהאמונה הוא המודד לכח השכל על הרגש, ככל שהאמונה ברורה יותר כן השכל חזק ביותר.

וזו עבודתנו ובפרט בעקבתא דמשיחא - זמן שבא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", לחדד את אמונתנו.

כי דרגות רבות ישנם באמונה, ישנה אמונה במוח, דהיינו שאדם יודע מבין ומאמין. דרגה יותר גבוהה ישנה - אמונה בלב, דהיינו שהצליח האדם שידיעתו שבמוח תהא כ"כ ברורה לו עד שמצליח הוא לכפות את לבו לשעבדו מכל תאוותיו וחשקיו לרצון ה'.

וישנה מדריגה גבוהה יותר, והיא אמונת האברים, דהיינו שאף חיצוניות אבריו כפופים לאמונתו.

וכדי שנבין אמונה זאת של המדריגה הגבוהה ביותר, נביא סיפור המסופר על הסבא מנובהרדוק:

בשנה האחרונה של חייו בשנות החרום, כשהמלחמה היתה מתלקחת בכל תוקפה, מלחמת האזרחים עם הבולשביקים הפולשים, והסבא ז"ל עמד פעם במוצאי ש"ק וכוס הבדלה בידו, וידיו אמונה לאחוז הכוס יין המלא מבלי שיזוע וינוד הכוס מידו, ואף טיפת יין לא נשרה מהכוס המלא, בו בזמן שהיו השודדים מפציצים ויורים בחצרו ממש, וכל התלמידים שמסביבו מתייראים ונעים אנה ואנה, והביטו בו תלמידיו בחרדת קודש לראות היאך בטחונו של רבם חזק עד שלא נע ולא זע ולא ניתר ממקומו בשום תזוזה, וברוגע ובשלוה הבדיל על הכוס.

זוהי אמונה ברורה ונקיה עד כדי שגם האברים החיצוניים לא מתייראים ולא נעים משום פחד שבעולם.

טז. השלכות חטא אדם וחוה לדורות הבאים אחריהם - תערובת טוב ורע

וכיון שחטאם של אדם וחוה היה מהיגררות לפלפולו של הנחש, הרי שגרמו כי מאז זו תהיה מלחמתנו. ונבאר את הדבר בהרחבה.

מבואר ב"שערי קדושה" לרבנו חיים וויטל זצוק"ל (שער א' חלק א') מיום שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, אין לך דבר שאינו מעורב מטוב ורע, ואפילו התורה הקדושה שאין יותר "טוב" ממנה, גם בה יכול האדם ליפול לרע, וכמו שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה...

יז. התערובת הינה מורכבת מב' מרכיבים בלבד - טוב ורע מבלי עוד מרכיב שלישי נטראלי

הדברים מבוארים בספר חובת הלבבות (שער הפרישות פ"ה) שאין לך בתורה אלא ב' גדרים בלבד או של מצוה או של עבירה - אין גדר של "רשות", בכל פעולה ופעולה שעושה האדם אף שהיא נראית פעולת הרשות כאכילה שינה טיול וכדומה, יפול בו מציאות או של מצוה או של עבירה, דהיינו אם מכוין בו לשם ה' להברות גופו וליישב את דעתו, או בדיעבד - גם בלא שנתכוין לכך מתחילה - נשתמש במאכל זה או בשינה זו לעבודת ה', הרי שהוא בגדר מצוה ויקבל שכר לא רק על המצוה אלא גם על האכילה ושינה שמכוחן עשה את המצוה. ואם נשתמש באכילה זו לעבירה, הרי שזו האכילה של היתר תחשב לו לעבירה, ואף שמצד המעשה עצמו אינו אלא אכילה ושתיה, אין גדר שלישי הנקרא רשות, אלא כאמור או טוב או רע.

יח. כיצד יבחין האדם: מהו טוב באמת ומהו רע

ולפי זה ירווח לנו מאוד לגלות מערומי היצר, דהרי פעמים רבות מסתפק האדם במעשהו: הרצוי הוא או לא, האם רצון ה' שאעשה כך או כך. ראשית יתבונן דאין צד ג', אלא או שמעשה זה טוב או שהוא רע, ואל יעלה בדעתו שאין לו מה להפסיד דהעיקר זה לא עבירה - זה אינו נכון.

וייתר על כן, גם אם מסתפק בעצם המעשה הטוב הוא אם לאו - יראה מה הדוחף אותו לעשותו, צד הטוב שבו או צד הרע שבו, שהרי מבואר בגמ' (ברכות סא ע"ב) צדיקים יצה"ט שופטן כלומר מנהיגן, רשעים יצה"ר שופטן, בינוניים זה וזה שופטן, א"כ יראה האדם: מעשה זה שרוצה הוא לעשותו, מהיכן בא לו הדחף והזריזות לעשותו, ובפרט כשהמדובר לסגור את הגמרא וליבטל מתורה, הלא יחשוש שמא יצה"ר שופטו, דרק צדיקים גמורים יכולים להיות בטוחים שהדוחף אותם לעשות מעשיהם הוא יצה"ט, אולם אנן בודאי רחוקים מזה כל זמן שרואים אנו שהרע שולט בנו ומנהיגנו ברוב דרכינו, א"כ מאחר וליכא צד שלישי הנקרא "היתר" אלא רק רע או טוב, יבין שהצד הדוחפו להמנע מהמצוה מפני היתר מסויים הוא הרע, ואחר שרואה הוא ומכיר בעצמו שהרע עדיין שולט בו ודוחפו פעמים רבות לחטוא, יבין שכמו כן עתה הוא "בעל הדעה" למצוא לו היתר כזה או כזה.

וכן כשאין ביכולת האדם לחוש למחמירים בדבר מסויים וסומך הוא על המתירים, גם בזה יתבונן דאין מושג של "מותר" או "רשות", ולכן גם כשסומך על המתירים צריך שיהא זה בכוונה לשם שמים, ולכן אף שלמעשה ינהג כמתיר - יעשה היתר זה לשם שמים ככל דברי הרשות, שאם מכווין בהם לשם שמים, דהיינו להברות גופו או ליישב דעתו לעבודת ה', זו מצוה, ואם מכווין להנאתו זהו פגם.

ולכן יראה גם הסומך על המתירים, אם זה נובע מתאוותו ורצונו לפרוק עול, הרי שזה מצד הרע שבו, ואם אכן סומך הוא על המתירים ונוהג באותו היתר בכוונה לשם שמים, למצוה תחשב לו.

יט. תערובת טוב ורע הינה בכל פרטי חיי היום יום

וזו התערובת של טוב ורע נמצאת בכל פעולה ממש, אדם קונה משקפיים, חליפה וכדומה, הרי שמיד משתתפים בפעולתו זו צד הרע שבו לעומת צד הטוב, ועליו להתבונן מדוע רוצה הוא דוקא בזה ולא בזה, אזי אם יש בכוחו להתגבר ליקח דוקא מה שאין לו לבו חושקו ביותר, כדי למעט בהתבלטות יתרה ולהסתפק בנאה והצנוע - בודאי ניצח את יצרו, וגם אם לא יוכל עשות זאת, עליו לכווין לשם שמים גם ב"היתר" שבחר לו, וכגון לשמח עצמו כדי שעבודת ה' תהא אצלו בשמחה, כענין עונג הגוף בשבת וכדומה, ובזה ינצל לפחות מפניות אסורות, כי אחרת יכנס זה בגדר איסור אחר שאין לנו גדר שלישי של רשות, אלא או של איסור או של מצוה.

והטעם הוא, היות האדם תכלית הבריאה, והינו תכליתי בכל רגע מימי חייו, דאם נאמר שישנם פעולות של "רשות" שבהם האדם לא פועל מאומה, הרי שהאדם מבוזבז בתכליתו באותם זמנים, והקב"ה לא ברא שום דבר לבטלה ואפילו שטות ועכביש כמובא במדרש, על אחת כמה וכמה האדם שהינו תכלית הבריאה, בודאי לא נברא לבטלה, ואפילו לא בחלק קטן מזמנו שהוא העיקר והיקר שבאדם, דמה יש יקר יותר מ"זמן", ובמילא חייב שיהא זמנו שהוא חייו - מנוצל בתכלית ללא בזבוז רגע, ולכך האמת היא שהאדם יכול לעבוד ה' בכל רגע ממש באכילתו ושינתו וכו' כשמחשב דרכיו לשם שמים, שאז שכרו אתו לא רק על המצוה שעשה אלא גם על השינה והאכילה שהכשירתו למצוה וללמוד התורה, וכמו כן להיפך כאשר האדם ישן ואוכל, ובכח האכילה והשינה חוטא, נחשב לו לחטא גם אכילתו ושינתו שהכשירוהו לחטא.

וזהו שנאמר (דברים ל, יט) "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה - ובחרת בחיים". דהוא קשה וכמו שהקשו המפרשים, דאחר שהקב"ה מציע חיים וטוב לעומת מוות ורע, מה צריך לצוות לנו "ובחרת בחיים", וכי מי יבחר במוות?

אולם לדברינו מובן, דאין מושג צד שלישי, אלא או חיים שהם תוצאת הטוב, או מוות שהוא תוצאת הרע, אלא שאומרת התורה בכל דבר תבחר ב"חיים" שבדבר, ולא במוות שבו, ולא מבעיא בדברים האסורים להדיא דבוודאי אין צורך לומר שתבחר במותר ולא באסור שהוא מוות בטוח, אלא גם בדברים הנחשבים מותרים, כאכילה, שינה טיול, קניית הצרכים, שהם לכאורה "רשות" - ובחרת בחיים, דהיינו בחר בצד החיים שבדבר, כי אין לך דבר שאין בו מוות וחיים רע וטוב, ולכן גם אם אתה עושה מעשה הרשות, עשהו על צד החיים שבו ולא על צד המוות שבו, כי יתכן שנים שיעשו אותו מעשה ממש לאחד יחשב לטוב ויביא לו חיים, ולשני יחשב כרע ויביא לו מוות, כי אחר הכוונה הולכים המעשים, וזהו ובחרת בחיים ובטוב שבאותו מעשה, כי אין צד שלישי.

וייתר על כן, אפילו במעשים שהם מצוות גם בהם יש מוות וחיים, כי אם עושה אותם לשם השם הם חיים, ואם עושה אותם לשם הכבוד והממון זהו חלק המוות שנצמד למצוה, אם כן מצות ובחרת בחיים, היינו שנצטווינו לבחור בצד ה"חיים" שבמעשה ולהישמר מצד ה"מוות" שבו, שנצמד לכל דבר שבקדושה.

ועוד ייתר על כן, אפילו התורה הקדושה שכולה שמותיו של הקב"ה, גם אליה נצמד המוות, וכאומרם: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו'".

כ. עצה טובה להתייעץ עם אחר שהוא מחוץ לנסיון שלך

ולכן עצה טובה, כאשר הנך מסתפק בדבר מהיכן נובע מקור רצון זה אצלך מצד הטוב או להיפך, להתייעץ עם רב, או אפילו עם חבר ירא שמים, דמאחר ששאלה זו נוגעת לגביך ולא לגבי חברך א"כ חברך אינו משוחד כמוך, ואין לו משלו יצר רע בזה להנהיגו, ואצלו השכל חזק יותר משכלך אחר שהרגש שולט בך ולא בו, וכמו כן אנו מתפללים בכל יום "ותקננו בעצה טובה מלפניך, והסר שטן מלפנינו ומאחרינו", ויש הרבה לכווין בזה שלא יצליח השטן להטעותנו, אחר שהטוב והרע מעורב בבלבול גדול.

כא. החטא גרם שנצטרך לחזק את השכל שנפגם באופנים מעשיים

ובהמשך נאמר:

"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (ג', ז').

מפשט הכתוב משמע, שכתוצאה מן החטא נגרם קילקול זה שנפקחו עיניהם לדעת כי עירומים הם.

ויש להבין מה הריעותא שנוצרה כאן מחטאם בהיוודעם כי עירומים הם וביקשו לכסות את בשרם?

ואפשר לומר, דקודם החטא היה השכל שהוא הבושה והיראה אצלם מהבורא, בטבע נפשם, ללא צורך בהתעוררות החיצוניות, ולאחר החטא נצרכו למאמץ חיצוני בדרך של פעולות מעשיות, על מנת לעורר את הבושה מהבורא. ונסביר דברינו.

בשולחן ערוך נפסק להלכה דאסור לאדם לגלות מבשרו המכוסה, וכמו כן להצטנע בבית הכסא ואפילו בחדרי חדרים, "ואל יאמר מי רואני שמלוא כל הארץ כבודו". והרי כלפי שמיא מה נפקא מינה אדם ערום או לבוש, אלא ברור שציווי זה הוא מצדנו, לחנכנו בכבוד שמים ובבושה ויראה מה' יתברך. (וכן מובא בנפש החיים שער ב' פ"ו ענין מלוא כל הארץ כבודו כלפי מקומות המטונפים, דאין הענין רק מצדנו ולא מצדו ית' עיי"ש).

ובכך שבחיצוניותנו ננהג בבושה ובעטיפה המצנעת את מערומינו, תיקבע אצלנו מידת הבושה להתבייש מהבורא, מה שאין כן אם נלך בחציפות ובפריצות הרי שאז כמו כן פנימיותנו תהא חצופה ועזת פנים.

אדם הראשון קודם החטא לא הוצרך לגורמים חיצוניים ולפעולות שונות כדי להביאו לבושה ויראה מהבורא, כי היה זה אצלו בטבע בנפשו גם בהיותו ערום, אולם לאחר החטא ירד ממדריגתו, והיראה והבושה סרה ממנו, והיה צריך לחזקה באמצעים חיצוניים.

וזו תוצאת טמטום העבירה, שהרי מאמינים אנו באמונה שלמה במלוא כל הארץ כבודו, וכי עיניו יתברך משוטטות בכל הארץ, ועם כל זה חזינן כמה עוברים אנו על רצון ה' במזיד בביטול תורה, בלשון הרע, בליצנות, וכל זה יתכן עוד תוך כדי עבודתנו אותו בתורה ותפילה, היתכן?! אלא זו תוצאת טמטום העבירה. ולכן נגזר עלינו לאחר חטא אדם הראשון, להיות עובדים קשה ובפרך להשיג מעט יראת שמים, מעט אמונה, והכל בעמל ויגיעה.

ובפרט שמצטרף אצלנו מלבד חטאו של אדם הראשון חטאו של כל יחיד ויחיד שקלקל הוא בעצמו, שיצטרך לעמול ולהתייגע במאוד מאוד על כל טיפת רוחניות, ובמהלך עבודתו ייתכן שקוץ ודרדר יוצמח לו - עליות וירידות, ובזיעת אפו יאכל לחם - לחמה של תורה, וזו כל עבודתנו ועמלנו עדי נשיב נשמתנו למקור מחצבתה.

כב. מהי תקנתו של החוטא לצאת מטמטום העבירה

העולה מכל האמור, הרוצה לשמור על אמונתו לבל תתערער, ראשית - להתרחק מהיגררות למשא ומתן על אמיתותה, ולא מחמת פחד שמא תנוצח האמת, שהרי "קושטא קאים, שקרא לא קאים", אלא הסכנה היא מכך שהלא השקר מנפנף את שוחדו בידו ואינו בא לבדו למשא ומתן, ועוצמת השוחד להטות את הדין ולסלף את האמת הברורה ביותר בשקר הברור ביותר, ובקלות יווצר מצב שהטעימה בפועל מהשוחד תביא לידי "טמטום".

והסכנה הגדולה היא שהאדם בטוח בעצמו ומאמין שיצא מנצח, וביארנו שגדולי עולם נלכדו ונסתכנו בהתחכמות על דברי תורה.

למרות הכל גם זה שהינו במצב שלאחר לקיחת השוחד, וכבר נוצר אצלו מצב של "טמטום", ישנה עצה לחזור למצב הקודם, וכמו שיבואר להלן.

"ויצא קין מלפני ה'", איתא במדרש רבה (פרשה כב אות כ"ח) מהיכן יצא? ר' חמא בשם ר' חנינא בר יצחק אמר יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי (מלשון הפשרה - נתקררה ונחה ממני רתיחת מידת הדין, מתנות כהונה). התחיל אדם הראשון טופח על פניו, אמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת".

אדם הראשון פגשו לקין, וידע שמצב הטמטום שלאחר העבירה נוצר אצל קין, והעובדא שהתחבא בגן מפני ה' כאדם המתחבא מחבירו, שהרי כמו כן הכחיש קין מהקדוש ברוך הוא את ידיעתו מהריגת הבל כאדם המכחיש לחבירו, וכפר בעיקר באמרו: "השומר אחי אנוכי", והכי יש טמטום גדול מזה, וראהו אדם הראשון יוצא שמח בכוח התשובה.

הרי שזו כוחה של תשובה, ובעצם זו מטרתה להשיב את הטהרה כבראשונה ולסלק את הטמטום שנוצר, וזו "סגולת" התשובה נגד ההגיון, שהרי חטא והטמטום הנוצר ממנו זו מציאות, והיאך ניתן להסירו בחרטה גרידא, אלא זו עוצמתה של תשובה שניתנה לנו בגדר מתנה וחסד, כלשון רבנו יונה בתחילת ספרו "שערי תשובה", ולכך נבראה התשובה קודם שנברא העולם כדי לתת "פתרון עקיף" לחוק "מידה כנגד מידה" הסותר את התשובה, ובהיותה נבראת קודם העולם וקודם יצירת חוק מידה כנגד מידה, הרי שהיא כתנאי קודם לחוק מידה כנגד מידה, ובידינו לעקפו, (והארכנו בזה לקמן בפרשת "שופטים"), ובכך להחזיר לעצמנו את מצבנו שקודם החטא.

ומה שאמר אדם "מזמור שיר ליום השבת", יבואר ע"פ אור החיים הקדוש (בראשית א, ג), דהשבת שישראל מקיימים ושומרים מחיה את הבריאה בכל שבוע - לעוד שבוע נוסף, כי ממנה מתקיימין ומתברכין כל שיתא יומין, הרי דבשבת יש כח להתחדשות הבריאה מחדש דוקא בדרך של ביטול מלאכה, והיא היא המחיה את קיום העולם, ודוקא "השב ואל תעשה מלאכה" הוא ההויה של המלאכה עצמה, והוא כענין התשובה ה"שב ואל תעשה" את אותו חטא שעשה החוטא עד כה, הוא עצמו הבונה מחדש את הריסות החטא שחטא בו בחטאו, והרי שבשניהם בשבת ובתשובה מתקיימת הווית מציאות בדרך שביתה, בתשובה - נמחקת מציאות הרע בדרך השביתה מהעבירה, וכמו כן בשבת מתקיימת מציאות הבריאה בדרך השביתה ממלאכה, ולכך נזכר אדם הראשון כשראה "בנין בדרך שביתה" במעשה התשובה, לזמר על מצות השבת שהינה כמו כן בנין בדרך שביתה.

כג. סיכום

השכל שנטע הבורא באדם הינו חזק הרבה מרגשותיו, אלא שכוחו וחוזקו של השכל הוא בהתאם לברירות ידיעתו והכרתו באור לעומת החושך, ובטוב לעומת הרע, וברירות השכל תלויה באמונתו, כמה שהאמונה חזקה יותר השכל חזק יותר.

והאדם נתבע להשתמש בשכלו, זה שלא משתמש בשכלו אינו אך ורק טיפש אלא אף רשע, וכמו שמצינו בהגדה של פסח גבי ד' בנים, האחד חכם והאחד רשע וכו', ולא נאמר האחד חכם והאחד טיפש שהוא לכאורה הופכו של החכם, אלא רשע, כי האמת שההיפך ממי שהולך בחכמה הוא רשע ולא רק טיפש.

וככל שיחזק האדם את אמונתו, כן יתחזק שכלו ויגבר בנקל על חשקיו ורצונותיו.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
לעצט פארראכטן: ד' אייר התשע"ב 11:02 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ה' תמוז התשע"ב 18:51 #12904

  • Freilach
  • OFFLINE
  • פרישער חבר
  • מעלדונגען: 6
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 0 מאל
  • קאָרמא: 0
איך האב אמאל געליינט א משל: א איד האט זיך געטראפן אין א טינקעלע שטוב, האט ער געכאפט זיין רעקל און זיך גענימען שמייסן אויף אלע זייטן כדי צו פארשיקן די חשכות, ביז ער איז געפאלן א פארמאטעטער אן קיין שום רעזולטאטן. איז דעם איד איינגעפאלן צו אנצינדן א ליכט, מיטאמאל איז געווארן ליכטיג אן קיין שום מלחמה......
דער נמשל איז פארשטענדליך, אז מיט מחשבות גייט מען נישט אין מלחמה, נאר מען ברענט אריין נייע און גיטע מחשבות.

(איך בין דא ניי און נישט באקאנט מיט די תקנות. קען מען דא שרייבן איוך אויף ענגליש? איך קען נישט גוט די אידישע keyboard)

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ה' תמוז התשע"ב 22:14 #12906

  • א פרייליכער איד
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1874
  • האט שוין געלייקט: 4 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 28 מאל
  • קאָרמא: 1
(איך בין דא ניי און נישט באקאנט מיט די תקנות. קען מען דא שרייבן איוך אויף ענגליש? איך קען נישט גוט די אידישע keyboard)


קודם זע איך אז דו קענסט גאנץ גוט אידיש.
און נאכדעם, ס'איז כדי זיך איינצוקויפן סטיקערס פון אידישע אותיות. עס קאסט נישט קיין סאך

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ו' תמוז התשע"ב 10:28 #12907

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
דער אמת איז אז בקביעות צו שרייבן דא אויף ענגליש איז נישט פאסיג

אבער בדרך ערעי קען עס מיט גיין

די סיבה איז פשוט דא קומען יודן וואס עס איז זיי נישט אזוי גרינג צו ליינען אדער טייפן ענגליש.

א עצה איז פארהאן, אז מען שרייבט די יודישע שפראך מיט ענגלישע אותיות.

אסערדעם איז דא א גוטע עצה פאר די וואס האבן נישט קיין יודישע אותיות אויפן קיבארד זעה דא
www.guardyoureyes.org/forumyid/index.php?topic=156.0
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ו' תמוז התשע"ב 12:23 #12909

  • Freilach
  • OFFLINE
  • פרישער חבר
  • מעלדונגען: 6
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 0 מאל
  • קאָרמא: 0
איך האב שוין געשריבן אין אן אנדערע פאסטינג אז איך נעם זיך אינטער בל"נ זיך צו לערנען די אידישע קנעפלעך.

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ו' תמוז התשע"ב 16:06 #12914

  • עבודת הבורא
  • יעצט אנליין
  • מנהל
  • מעלדונגען: 2704
  • האט שוין געלייקט: 9 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 127 מאל
  • קאָרמא: 6
דיינע שטענדיגע שמייכל ברענגט אריין א חיות צווישן עולם
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות ח' תמוז התשע"ב 09:26 #12929

  • כובש
  • OFFLINE
  • שר החמישים
  • מעלדונגען: 61
  • האט שוין געלייקט: 0 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 0 מאל
  • קאָרמא: 0
נאך א עצה:

אנהייבן צו אויסלאכן די תאווה אויפן קול. סע באפרייט אסאך פרעשור, און מאכט אסאך גרינגער. און ס'מאכט אויך די תאווה אויסזעהן נאריש.

נאך איינס. צומאכן די אויגן, אטעמען שטאט און טיף, און דמיונ'ען ווי די גאנצע גוף ליידיגט זיך אויס פון די תאווה, און נאכדעם אויפשטיין און אוועקגיין, שפירנדיג די פרייהייט.
(געזען אינעם ענגלישן סייט)

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ג חשון התשע"ג 11:33 #13757

  • וחלקלקות
  • איצטיגע שטרעקע: 151 טעג
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 3230
  • האט שוין געלייקט: 2 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 15 מאל
  • קאָרמא: 1
ווען כ'האב אנגעהויבן שרייבן דא איז דאס ארויפגעקומען:
Warning: this topic has not been posted in for at least 120 days.


וועל איך טאקע ברעכן די טויט שטילקייט וואס האלט שוין אן פאר איבער 120 טעג...

איך האב אויך עפעס א פאטענט... (לאך נישט) און אזוי ווי פרייליך האט געשריבן "מיט מחשבות גייט מען נישט אין מלחמה, נאר מען ברענט אריין נייע און גיטע מחשבות"

אויב טרעפ איך זיך פלוצלינג מיט א ראי' וואס טויג נישט, (אויף די גאס, אויפ'ן סקרין וכדו) פארמאך איך שנעל די אויגן און איך טראכט פון... סטרובעריס.... (כ'האב געבעטן זאלסט נישט לאכן) סאו פאַר ארבעט עס פיין!
פאר מיר ארבעט עס, ווייל איך גלייך סטרובעריס, איך האלט אויך אז ס'איז עפעס א הערליכער פרוכט, אבער דו אז דו ווילסט קענסטו נעמען עפעס אנדערש פון וואס צו קלערן... עפלעך, באַרן, פיינעפל אדער סיי וואס... מוז נישט זיין א פרוכט...
אבער געדענק! ווען די האסט שוין עפעס געזעהן איז שוין נישטא די צייט צו זיכן פון וואס צו טראכטן, דעמאלטס צו זיכן קען זיין געפארפול, אשר ע"כ דארפסטו האבן עפעס אין דיין מוח צו קענען אויטאמאטיש געבן א 'סוויטש' אריבער מיט די מחשובות וד"ל
לעצט פארראכטן: כ"ז חשון התשע"ג 12:55 דורך .

טעמע: עצות פאר אומגעראכטענע ראיות י"ג חשון התשע"ג 11:37 #13759

  • לא יכרע
  • OFFLINE
  • שר חמש מאות
  • מעלדונגען: 1642
  • האט שוין געלייקט: 23 מאל
    האט שוין באקומען לייקס: 21 מאל
  • קאָרמא: 0
) ;D ;D ;D(
  • בלאט:
  • 1
  • 2
צייט צו מאכן א בלאט: 1.91 סעקונדעס

Are you sure?

יא